לא משנה כמה פעמים אני מטאטאת ושוטפת ומסמרטטת ומנגבת, עדיין הכל מלא אבק. דוק עדין, שכבה פלומתית של אפרוריות שהולמת את העיר הזאת. ואני ממשיכה לנגב ולשטוף ולסמרטט ולטאטא, ובבוקר שוב הכל מרגיש אותו דבר, נכנס לי לעיניים ומתיישב בין האצבעות ברגליים. כל האבק הזה. וכשאני יוצאת החוצה ויושבת והולכת אני מדיפה לכל עבר ניחוח קל של אבק, של חדר שלא נפתח הרבה זמן, של ארון נפטלין. של משהו שצריך להתאוורר, להיתלות מהחלון ולהיחבט שוב ושוב ושוב כמו שטיח כרמל וינטג', שבקיבוץ כיסה את רצפת בית העם ואז חדר האספות ואז בית הילדים. כבר שנים שאני לא מעבירה את חיי בקיבוץ וגם ירושלים היא זיכרון רחוק וכל מה שיש לי היא עיר-ערבה אחת, מאובקת ומאבקת, בלי טעם ובלי ריח. עיר שאפשר לצקת לה תוכן אך לא מסוגלת לתכן אחרים. עיר שהורגת את כל מה שהייתי פעם, את הטוב ואת הרע.
ועכשיו אני יושבת על ספה ירוקה, שמעיפה ענני אבק כשהגוף צונח עליה, וכותבת על משהו שאיבדתי. ועל משהו שמצאתי. תחושת המציאה והאובדן מעורבבות זו בזו באופן שמקשה על הנשימה, יושב בקנה וסותם אותו במעין צורך כחכוכי. כל הצמחים שלי יבשו מזמן. לכביסה אין ריח של כלום חוץ משמש ששורפת ומייבשת והבגדים תלויים על החבל ומתקשים כמו הלב. ודווקא אני שמחה אבל בתוך כל זה, משהו חסר.