והוא נסע לשבועיים ואני נשארתי במדבר המדברי הזה. בלילה חלמתי (תמיד אני מתחילה משם. בלילה חלמתי. כאילו תת ההכרה הנפתחת שלי ראויה לכתיבה רק כשהיא במודעות המינימלית הנחוצה; כאילו שרק החלום יכול להצדיק רגשות כאלו, כמו ילדה שמצביעה עליו ותולה בו את האשמה: זה הוא עשה! אני רק הקורבן!) שמשהו לא בסדר. נישקתי מישהו אחר והלכתי ברחובות ארוכים ושקטים של מקום אחר ומסביבי ההמון צהל באילמותו. הוא הלך ואני נשארתי על מצוק אביבי-קיצי, כבר לא מושלג שנים, על סף התהום המדברי הזה. ברושם שגוי אני לועסת את הפחמימות הריקות, הזולות, ומשקה את עצמי בעוד ועוד כוסות של יין. השמועה נכונה - סופרים אכן שותים יותר. מלעיטים עצמם באחוזים גבוהים במחירים נמוכים, שוכחים ללכת לישון וזוכרים את כל השאר. מספר כוסות ואני שוב אחרת, שמחה ועצובה ביחד ורק רוצה לחזור להתכרבל במיטה גדולה במלון קטן ולהפנות אצבע מאשימה: זה הכל הוא עשה לי, בכלל לא התכוונתי להרוג (בכלל לא התכוונתי לכתוב על הריגה ומוות אלא על זה שהוא הלך ואני נשארתי. אבל כשהוא הולך מישהו אחר בא; אין ואקום).
הוא הלך והוא יחזור ואני אשן במיטה מהצד הלא נכון בינתיים. ואלכלך אותה בפירורים ושומן צמחי מוקשה, מורחת על הסדינים כתמים שלא ירדו מהם לעולם. והוא יחזור והאהבה תדחוק את בשרו ממלא המקום, עד ששוב נהיה רק שנינו. כמו שצריך.
(יצא לי מכתב אהבה ובכלל לא ידעתי)
