אני בודדה עד העצם (כאילו שעצמות בודדות. העצמות עטופות בשריר ועצבים ועור. ואני עטופה רק בעצמי) ובלילות אני חושבת על כל הריקושטים שנותרו בי ממערכות יחסים קודמות ואני נוגעת באצבע מזוהמת בכל הפצעים הפתוחים, רק כדי לבכות. כדי שאולי תהיה לי סיבה להרגיש כל-כך עצובה ואני לא ארגיש שאני מבזבזת כאן מקום.
--
"עד מהרה אצבע אחת לא מספיקה לו. הוא מעמיד את קארן לפניו, בגבה אליו, כדי שלא תוכל לראות, ברך גדולה מכל צד מחזיקות אותה במקום, מכניס את ידיו מתחת לחצאית הקפלים של בית-הספר ומוריד לה את התחתונים ותוחב משהו קשה בין הרגליים שלה, מאחור. או שהוא משתמש בשתי אצבעות, בשלוש. זה כואב, אבל קארן יודעת שאנשים שאוהבים אותך יכולים לעשות לך דברים כואבים, והיא מנסה נואשות להאמין שהוא באמת אוהב אותה. הוא אומר שכן"
(הכלה השודדת, מרגרט אטווד, עמוד 310, למי אכפת מביבליוגרפיה)
