תשאירי לי מקום לחבק אותך

התור לקופיקס תמיד ארוך מדי, מסריח מדי וזול מדי. אני עומדת בו בפעם השלישית היום בשביל מיץ-תפוזים-עם-קרח (קודם זה היה סנדוויץ'. ולפניו- קפה) ומופתעת שהמוכר לא מזהה אותי. אמנם עברו פה עשרות אנשים מאז הפעם הקודמת, אבל לאף אחד מהם אין את העיניים שלי והקרחות שלי והציצים שלי.
אני מסתכלת על חבורת העולב האנושי הנדחפים והממהרים (זמן שווה כסף, ובמקרה הזה- חמישה שקלים) ומדמיינת את עצמי טובה יותר ויפה יותר. הרגליים שלי ארוכות בהרבה משלהן והמוח שלי משוכלל משלהם. לרגע אני לובשת חליפות שאנל ועובדת עם השטן. כאילו שכרטיס האשראי שלי לא נדחה בפעם השלישית היום ושלא מצצתי לבחור העיוור בשירותים כדי לשכוח ממך.