אני זוכרת אותו. אני זוכרת שהוא היה נחמד אלי, כמעט נחמד מדי. הוא פתח לי בירה כשהגעתי וזה היה נורמלי. עם בירה ומזגן ומוזיקה שאני אוהבת היה לי קל להסיר את ההגנות והבגדים. בעיקר את הבגדים. אני זוכרת שני שוטים של עארק, אחר כך דברים מתחילים להתערפל והחדר מסתובב והבקבוק השמיני של הבירה מחליק, ריק בזכותי, אל תוך הכוס. אני הייתי בת שבע עשרה, הוא עבר את השלושים, והכלב שלו הקשיב להכל מבחוץ. אני זוכרת את הכאב ואת המילמולים, שלא הצלחתי לדבר ברור. הוא חייך אלי ומשך לי בשיער והרביץ קצת יותר חזק, כי אם לא יישארו סימנים זה כאילו לא הייתי שם. המיטה התחילה להתנדנד בתוך הראש שלי ואני רצתי להקיא הכל בזמן שהוא מזג לי עוד כוסית של עארק, ושתיתי הכל (ואפילו שתיים נוספות) כי הוא היה טוב אלי ואני רציתי להיות טובה בחזרה. אני זוכרת את הזין שלו, חלקלק וקשה, נדחס לתוכי בזמן שאני צועקת מילים לא ברורות, וזהו. הוא פתאום העיר אותי בסטירה, אלוהים יודעת כמה זמן עבר מאז, והביא לי מגבונים כדי שאנקה את עצמי.
אני זוכרת שהלכתי לישון מכודררת על הריצפה שלו, ושקמתי בבוקר בשקט בשקט לטיפול הפסיכולוגי שלי. ישבתי שם אצל הפסיכולוג מסריחה מסיגריות ומעארק עם שאריות של זרע דבוקות לי לשיער ולמשקפיים. הוא הסתכל עלי במבט עמוק והמשיך הלאה, הוא ידע מראש שאני לא אספר לו כלום- אבל אולי הפעם הייתי מספרת. הייתי מספרת לו איך עם כל הכאב וההשפלות וההתעלפות לא הצלחתי להפסיק להיות אני. איך אני צריכה ללכת ולקנות פוסטינור ובדיקת הריון ומיד לחזור הביתה לשבת, ללבוש את השמלה הוורודה שלי ולחייך מסביב לשולחן.
(שבוע אחר כך הסימנים נעלמו וקיבלתי ממנו לפלאפון תמונות שלי, עם עיניים מגולגלות למעלה ולב חשוף וכואב)
(ומוזר איך בין שמש זורחת לשמש שוקעת בים, לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם.)
