תשאירי לי מקום לחבק אותך

אם לא הייתה לי כל כך הרבה גאווה מטופשת, הייתי חוזרת אליה על ארבע. באופן מטאפורי. באופן מילולי הייתי חוזרת אליה עם העקבים הכחולים שלי והסוודר שהיא תמיד ראתה. כמעט אותו הדבר, רק 15 קילו יותר. הייתי יושבת אצלה במשרד ומלטפת את הכלבה החירשת והזקנה ופתאום מדברת. הייתי מוותרת על כל האגו ונזכרת שבסך הכל אני צריכה עזרה. אולי הייתי מספרת לה על רוני ובוכה כל הדרך על שנתיים מבוזבזות. או על כל הגברים מהכלוב שאני אפילו לא יודעת את השם שלהם. או על דוד. על החבלים והמצלמה והסוף. הסוף של הכל. הייתי רוצה לשבת מולה ובקיא של מילים לספר את כל מה שהסתרתי ממנה בארבע וחצי שנים. לצאת משם טהורה עם זר חרציות מהגינה ולב נקי. נקי כפיים ובר לבב. אשמתי, בגדתי.