אני רוצה לגמור וזה דוחה אותי. מגעיל אותי להיות פה. מגעיל אותי לחשוב על מי שנהפכתי להיות. חלומות מסוייטים בלילה על בתי קברות וגופה אחת אהובה מתחת לשיש וים של דמעות וכל העצב הזה מתנקז אל הפרסונה שלי פה. אני מפלרטטת ומטזרת ואחרי חמש דקות תופסת את עצמי בשתי ידיים ומטיחה בכל מי שסביבי את הכאב הזה. לעזאזל. מי אני בכלל. פעם אהבתי מוזיקה וספרים והייתי עוקבת במתח אחרי כל העונות של דוקטור בו והיום אני יושבת פה ולא זוכרת מתי עליתי למיטה ואיך הגעתי למצב שאני לובשת את השמלה שאהבת עם העגילים שלא אהבת. מי אני. מה אני. הצילו. אני יציבה עד מוות מהשעה 0848 ועד 1707 וכשאני נופלת על הספסל המסריח באוטובוס אני נזכרת שפעם רציתי להיות מישהי. והיום אני כלום. צל של שום דבר. הר זה שום דבר. לו רק הייתי יכולה הייתי צועקת פיזית את כל מה שכואב עד שמישהו היה שומע. בבקשה תשמעו אותי. כשאני אגמר לא יישאר כלום. כל מה שעשיתי בחיים היה לאכול ולישון ולבכות ואני אפילו לא ככ חכמה כמו שהייתי רוצה להיות. מי אני.
הכל בסדר
