תשאירי לי מקום לחבק אותך

יש לי שמלה ארוכה של שבת בצבע ארגמן (היא לא אדומה וגם לא בורדו. היא ארגמן. כאילו ניקבו אותי אלפי פעמים והשתמשו בדם כדי לצבוע אותה) וזוג עגילי חישוק בצבע זהב. אני לא נראית כמו עצמי. גם לא מרגישה כמו עצמי. אני לא חברה של אלוהים כבר שנים, אבל איכשהו תמיד בערבי שישי (שבת) בודדים אני יושבת עם הסידור שקיבלתי מבני עקיבא (שתגדלי להיות בת ישראל צנועה שעושה רצון אביה שבשמיים) ומתכרבלת על הספה עם לכה דודי ומזמור שיר. ותמיד בסוף התפילה מתפרקת בפרק התהילים הבנאלי הזה, גם כי אלך בגיא צלמוות. אני מתגעגעת נורא והגעגוע הוא לא רציונלי. אז אני מעמידה פנים שאתה אולי שומע אותי, בטעות, ושרה לך. שתולים בבית יהוה. בחצרות אלוהינו יפריחו.