לפני 5 שנים. 13 בדצמבר 2018 בשעה 11:51
לחיי הדברים הרגילים. נסיעות מאוחרות בקו 300 הביתה, ירכיים משופשפות בתוך חצאית ורודה, עגילים מוגזמים וזהובים שמרשרשים כשאני הולכת. שייק תפוז-בננה-תות-נענע, גשם שמרטיב את הקרחות והמשקפיים, ציפורניים מלוכלכות ומתקלפות.
ימי חמישי ארוכים ונמרחים ובשעה 17:03 אני יוצאת לאוטובוס ומתחילה במסע לחיים הנורמליים שלי. למשפחה חמה ומתפקדת, מרק עדשים וסלרי, חיוכים. אני כמעט כבר לא שמה לב להחלפת המסיכות הזו ועם כל שבוע שעובר אני מתרחקת מהאפשרות לחשוף את שני הצדדים שלי זה לזה. כבר אין "אני" שעומדת באמצע. יש עשרות פרסונות שונות שלי ואני לא מחבבת אף אחת מהן.
לחיי הדברים הרגילים. הימים שאפשר לקום בהם לחדר קפוא ושמשי ולדעת שכלום לא יתפרק. הלב שלי עטוף בסלוטייפים עד שיצליח לפעום לבד.