אני גולשת בעדינות אל תוך חודש מאי הזה. בעוד פחות משבוע אהיה בת עשרים. כשהייתי ילדה קטנה ולא חשבתי שאגיע לאף גיל אף פעם, פחדתי מימי הולדת. אולי עדיין. אני מבועתת מהמחשבה שאני גדלה וגם מזכירה לעצמי שהנה, גם אני הצלחתי.
השבתות שלי מתארכות ואיתן גם ההתמוטטויות. יהודה עמיחי כתב פעם: התמוטטויות מתוקות, ואני אוסיף ואומר: גם הן נגמרות. אני משתוקקת יותר ויותר לשגרה שלי, ומזנקת לקו 437 ברגע שצצים שלושה כוכבים בשמיים. אני לומדת לפנות קצת מקום בלב גם לקיץ ולשמש ולסנדלים תנכיות. בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב והלב שלי פעם בקצב לא סדיר והזכרתי לעצמי כל הזמן, אין לך ממה לחשוש. אבל אולי יש לי. אני מתקדמת שני צעדים קדימה והעבר מתקדם בשלושה ואני בורחת ממי שהייתי, ממי שהרשתי לעצמי להיות. בלילה צעקתי בלחש אל תוך החדר, בבקשה תעזוב אותי בשקט. אני מבולבלת והשלווה מתרחקת ממני בגלים אבל זה בסדר. אני מסתנכרנת עם הים ומנסה לחיות עם הגאות ולשאוף הרבה אוויר לריאות כשפני המים יורדים.
(ובכלל רציתי לספר שבדמיון שלי אני ילדה יפה ועדינה שאף פעם לא מאבדת את עצמה. פעם חלמתי שיכתבו עלי ספר ובמקום זה אני כותבת את הבלוג הזה)
