א. בתיכון האצבעות שלי הריחו כמו ניקוטין ולחמניות, גמישות וזריזות ובעלות תועלת. היום אני מריחה כמו מנה חמה והאדים מילאו את המשרד ולא זכרתי איך פותחים את החלון, אם מסובבים ימינה או שמאלה.
ב. בלילות אני ישנה עם מכנסיים ארוכים וגב חשוף ומגששת ברווח שבין המיטה לקיר אחרי זרוע של מישהו אחר. כזו שאוכל לנעוץ בה את הציפורניים הקצרות והצבועות שלי, להיתלות בה כמו בטיפול פסיכולוגי ולהעמיד פנים שאפשר לצוף ככה עד ליבשה.
ג. לפני שני חורפים הייתי אוכלת תפוז אחד ליום. בחורף ההוא היו לי מספיק סוודרים ומגפיים וחייכתי כששאלו אותי איך ישנתי בלילה. לפעמים אני מרגישה שוב את הנקודה המדוייקת שהרסתי את הכל ונעצרת באמצע הרחוב, שוכחת לאן אני צריכה להמשיך. ירושלים אדיבה לסוג כזה של דמנציה, תמיד אפשר קדימה וגם אחורה ומותר אפילו להתחרט.
ד. אני מנסה לתפוס רגעים שאף פעם לא היו שלי: כובעים עגולים, ורדים בצבע צהוב, מיטות חשופות ומוכתמות. אני מתגעגעת לכבישים ראשיים ולשיר אחד שניגנתי בלי לעצור באוזניות שהפסיקו לעבוד. אני לוחצת את המצח שלי לקיר למרות שהמרחב שלי הולך וגדל, אני רוצה לחזור להיות מישהי אחרת ששנאתי ואהבתי והערצתי.
ה. יום יבוא ומישהו יקרא את כל זה וירצה לספר לי שגם לו השיר הזה הופך את הבטן וקורע את מיתרי הקול. ואני אחייך ואגיד, "אני יודעת, נכון?" ושנינו נבין שעדיף את הלבד.
(ו. יש לי ערימות של תמונות שלי, חשופות ופתייניות ומלנכוליות שאני מצלמת רגע לפני שאני הולכת לישון.)
(פעם הוא אהב אותך אבל עכשיו שכח)
