תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני מידרדרת שוב לשעות שינה ארוכות וחסרות תועלת. שמונה וחצי ואז עשר ועכשיו שש-עשרה. אני מזיעה בתוך המיטה הקטנה שלי בחדר שמריח מאדי צבע וגעגוע וכשאני עוצמת את העיניים חזק אני ממשיכה לבכות גם אחרי שאני נרדמת. הפנים שלי מותש משנתיים של אחיזה בציפורניים בשולי ההר ואני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי. 

(קראתי כבר את כל ספרי השירה שלי פעמיים ואני לא מצליחה לנשום בלי שחלקיקים קטנים שלך יכנסו לי דרך הנחיריים למערכת הדם. ועבדתי כל כך קשה כדי להיגמל)