זה יתכן ? זה אפשרי ?

יום הזכרון, 24 השעות הקשות שלי בכל שנה,

נזכר באלו שנפלו,

נזכר באנדרטות "החיות" של אלו שנפלו, ההורים, האחים, הילדים, בני הזוג,

חייתי בעיירה קטנה שהשכול ליווה אותנו מגיל קטן,

כבר אז ידענו שזו בלי אבא,

זה יתום,

ההוא אחיו נהרג,

אבל שגדלנו,

שהתבגרנו,

שהגענו לצבא, שהתחילו ליפול חברנו במבצעים,

שאחרים נהרגו בפיגועים,

זה כבר היה אחרת.

אני, שלא זכיתי לאהבה מהבית, לא חשתי הערכה,

חלמתי תמיד איך אני נופל כגיבור,

איך יורים לכבודי את המטח המצמית,

איך יספרו להוריי כמה מוכשר, גיבור, מוצלח הייתי,

אבל...אלוהים לוקח רק את הטובים...(כנראה הוריי כן צודקים...).

ואח"כ שאתה הופך לאבא,

והבן רוצה רק קרבי, ואם קרבי...אז הכי קרבי,

ואז אתה לא ישן,

כל רעש בחוץ אתה נדרך.

ואז חבריו שלו נופלים,

בנים של חברים,

ושוב הדמעות,

ושוב השבר הנורא,

ואני, במחשבותיי שלי,

תמיד חושב על אותם אלו שנפלו שלא חוו מהי אהבה,

מהי אהבת אישה,

שלא חשו זאת...

אני כותב ודומע שוב....