לפני 3 שנים. 24 ביולי 2020 בשעה 5:58
קמתי, מוקדם מידי היום,
ומשום מה נזכרתי בחלק משירו של נתן אלתרמן: כוכבים בחוץ, 1938
"את נרדמת, ואני אכנס ואשב.
לרצפה אשב
להביט עלייך.
שותק ונכרי בחדרך השליו
אחכה לך כמו נעלייך."
כן, תמיד השורה הזו ריתקה אותי...תרתי משמע...
חקרתי לברר מה אומרים על זה פרשנים:
הרעיון הוא שהוא לא יושב כאורח, על הכסא, רחוק מן האשה הנמה, אלא על הרצפה.
הוא מאבד כליל את דמותו האנושית. בהשוואה זו, שיש בה משום השפלת עצמו, הנמכת דמותו,
הוא רומז, כי ברצונו ללוות את האשה בכל דרכיה, אך לא כגבר אוהב, אלא כחפץ העומד תמיד לשירותה.
אין הוא מבקש ליצור עמה מגע של ממש, להחליף עמה דברים...
ואני אוסיף: היש הקרבה גדולה מזו - להיות ולחוש כך עם מושא אהבתך ?!
ועם מחשבות מעין אלו אני צריך לצאת לסידורי שישי...
