פגישתנו האחרונה היתה ליד בית הקברות הצבאי בקרית שאול, מקום פסטורלי,
התחנה האחרונה של אותם שחייהם נגדעו בטרם עת.
זו היתה פעם ראשונה שנפגשנו שם, היא היתה באזור ואני חשתי צורך עז לראותה.
ישבנו ברכבי, לא היינו צריכים יותר, העיקר להיות יחדיו.
נגענו האחד בשניה, התבוננו בעיניים, היא נטרפה ממני, כן - גם אני ממנה.
כרגיל במפגשים ביננו, הגמרתי אותה בשרשרת של אורגזמות,
באמצעות הידיים, הלשון, הפה, בכל צורה ואופן, היא לא חדלה להתפתל לצידי.
ואני, כתמיד, נהנתי לראותה גומרת וגומרת וגומרת,
איך היתה אומרת לי: אתה מפרק אותי לרסיסים...
הנאתי לראותה גומרת עלתה אלפי מונים על הנאתי שלי מגמירתי שלי.
ואז היא היתה צריכה ללכת,
ואני במבט קוקר-ספנייל: ומה איתי ? לא מגיע לי ?
והיא הסתכלה בעיני: החלטתי שהפעם לא תגמור...ואני מחליטה עליך, נכון ?
התבוננתי בה, התסכול היה רב,
אבל אהבתיה כל כך...צודקת...את תחליטי עלי.
וזהו, זו היתה הפעם האחרונה שלנו יחדיו.
יותר לא נפגשנו.
לפני חצי שעה עברתי שם...עבורי הזמן עצר מלכת שם
