זה יתכן ? זה אפשרי ?

ראיתי איזה קטע בטלויזיה,

וזה הפעיל איזשהו טריגר אצלי.

כבר מגיל צעיר הייתי מלא כמיהה שמישהו ירצה בי,

שיפרגן לי, שיאמין בי,

לא קיבלתי זאת מהבית,

ובחוץ...למי יש זמן אליך ?!

ולכן, אפילו עד היום, מי שמעניק לי יחס,

סומך עלי, מפרגן לי,

אני אסיר תודה, תרתי משמע,

אני כמו כלבלב שמלקק ומרחרח את בעליו.

וכיוון שאני סבלתי ממחסור ביחס שכזה,

אני יודע כמה חשוב להעניק יחס, כל יחס.

וזו אינה חכמה להעניק יחס למי שאתה צריך, כאינטרסנט,

החכמה היא לתת יחס דווקא לאחר.

לשומר בחניון, למנקה במשרד, לקופאית בסופר,

הנה בדיוק היום עצרתי לשוחח עם השומר בחניון,

ראיתי כמה היה חשוב לו לשוחח, עצרתי, הקשבתי, יעצתי, פירגנתי,

ראיתי כמה שזה היה חשוב לו, כן - וגם לי.

כן, אני מודע לכך שיש לי מראה שחצני/מתנשא משהו,

זה חלק מהמראה, גם מהלבוש, אבל גם חלק מהשיריון שיצרתי לעצמי,

וכך, אני יודע אנשים נרתעים להתחיל לשוחח עימי,

ואולם, מי שמכירני יודע שזה כסות,

ומי שמצליח ורוצה להכירני באמת,

יודע שבתוכי יש לי נפש מאוד עדינה,

כלפיי כמובן,

אבל לא פחות - כלפי הזולת.