אני כותב עצמי, על עצמי ל- עצמי,
אני מצפה, מיחל, שאם מישהי תקרא ותאהב סגנוני,
היא תפנה אלי.
והנה, הנס קרה !
מקבל "אדומה",
כתמיד - מופתע.
והיא כותבת שקראה הפוסט שלי,
היא עוקבת אחרי כבר זמן מה,
אוהבת את סגנוני, את תיאוריי, את תמונותיי,
את יושרי, את אמיתות כתיבתי.
מילותיה וגישתה מחממות את ליבי,
ליבי מאיץ את פעימותיו, הרי זה מה שציפיתי ו- ייחלתי לו.
והיא, ממשיכה להתכתב, לא נעלמת ולא נאלמת,
משקיעה בי מזמנה,
הודעות ארוכות, לא כלאחר יד,
חש שהיא רוצה להכירני,
בעל אינטליגנציה ריגשית גבוהה,
יודע לחוש מתי רוצים בי,
והיא מראה שרוצה.
שולחת אותי לקרוא את הפרופיל שלה,
לא יודעת שכבר בין לבין קראתי,
ואפילו את הפוסטים שלה בבלוג.
אהבתי, הראש, היצירתיות, הייצריות,
השפה, הסגנון,
אני כמובן מחמיא לה על כך,
אבל זה לא חכמה, בטח מוחמאת ללא הרף, בוודאי כאן.
ואז, היא שולחת לי את תמונת כפות רגליה,
אני ישר מזדקר,
כפות שנועדו שיסגדו להן,
אני אומר לה זאת,
היא עונה - אני יודעת !
אוהב את תגובתה, ואף מחמיא לה על ישירותה.
היה, לא היה,
כולי תקווה שזה עוד יקרה...