Random Thoughts

איך.. למה.. כל כך הרבה שאלות שאין להן תשובות... לפחות לחלק כן אקבל.. אבל רובן יישארו ללא תשובה... 

לא היינו הכי בקשר, אבל כן חברות... ופתאום... פתאום הלכת... כזו צעירה גם... זה לא פייר... פשוט לא פייר... וזה קשה... איך מעכלים דבר כזה? לא מסוגלת לבכות... לא מסוגלת להרגיש כלום.. רק ריקנות... אפילו לא עצב... או כעס... כלום... ריק... הכל ריק... העולם הזה איבד הרבה.. את תהיי חסרה... השמחה שלך, הטוב לב שלך, האהבה שלך... 

ואתה... אתה כה חסר לי... לא נפגשנו כבר הרבה זמן.. אני צריכה אותך... צריכה את החיבוק שלך.. החיבוק החם שמרגיש לי כה בטוח... כה מחזק... אבל איני יודעת מתי תשתחרר... ובקושי יכולים לדבר... זה כל כך קשה... לשנינו... אני רק רוצה להרגיש אותך.. שתגיד לי שהכל יהיה בסדר... שנתחיל את המסע הזה שקוראים לו החיים ביחד... לא רוצה לבלות עוד יום... עוד דקה בלעדייך... 

החיים קצרים מידי. תעשו מה שעושה לכם טוב. תרדפו אחר החלומות שלכם. אתם לא יודעים מתי יגיע היום שלכם לעזוב את העולם הזה. תנצלו כל רגע וכל דקה שיהיה לכם טוב קודם כל, זה הכי חשוב, שיהיה לנו טוב ושמח.

ורק אז תנצלו את הזמן לעשות טוב לאחרים ולסביבתכם. תפיצו אהבה. לא שנאה. 

את פגעת בי. את ריסקת אותי. את עשית כל כך הרבה שהרס את הנפש שלי. כל כך הרבה צלקות נפשיות ממך.

והיום שלחת הודעה. אחרי שנה פלוס שלא דברנו. למה? לא יודעת. אמרתי לך שאת לא מעניינת אותי יותר, ושאין לי כוח אלייך. ולא מעוניינת לשמוע ממך אפילו. התחלת לצאת עליי.

עצוב לי לראות בן אדם שלא לוקח אחריות על המעשים שלו. שמרגיש בסדר עם זה שהוא רצח בעל חיים תמים מול עיניי. ואז עוד אומרת שלי יש בעיות? אני אומנם שרוטה, אבל לא שרוטה עד כדי שאני אהרוס למישהו את החיים והנפש. לא שרוטה עד כדי כך שאני אחנוק גור תמים למוות. 

כתבת לי שמבחינתך רק גרנו יחד. ושחיכית שאני אעזוב. ושלא היינו זוג בכלל ולא היה שום סקס.

מי ביקשה ממני לעבור לגור איתה? את.

מי יזמה סקס רוב הזמן? את.

מי הציע לי נישואים?!? את!!!

מי התחננה שאני רגע אדבר איתה לבד, כשניסיתי לברוח ממך? את. אמא שלי עוד הכריחה את החבר הכי טוב שלי שלא יעזוב אותי לבד אתך לו לשנייה אחת. 

את הפצת רוע עד אין סוף. ופגעת גם בחבריי. קחי אחריות על המעשים שלך כבר. ותפסיקי לחיות בשקר הזה שאת המלאך התמים.

שכחתי מה השארתי פה. היה כל כך כיף באמסטרדם ששכחתי מה זה לחזור לארץ.

קודם כל, הזקן היהודי שלא דבר מילה בעברית- אמן תמות. סבבה פעם ראשונה שחתכת אותי כשחיכיתי בתור תקופה, אבל אז שוב ושוב עשית את זה, לכל אורך הטיסה היית אחד האנשים שהכי עצבני ודחו אותי. מה זה החוסר כבוד הזה לאנשים שסביבו? ולא רק אליי לכולם. 

ואז הנחיתה, והמחיאות כפיים שרק ישראלים עושים, ואז! מכת החום האיומה הזאת....

 בקיצר, הייתי בארץ שעתיים וכבר מביאים לי עצבים ומכניסים אותי לסטרס מטורף. שונאת את ישראל. הנה, אמרתי את זה. מדינה שפשוט נוראי לחיות בה. כולם רעים אחד לשני. כולם ממורמרים. 

בקרוב... בקרוב אני אעוף מפה סופית. רק עוד קצת לסבול..

 יותר נכון רק עוד קצת זמן לסבול הרבה.

תקראו את הפאקינג פרופיל לפני שאתם פונים גאד דאמיט

למה כל פנייה שניה מנשלט כזה או אחר צריכה לעבור לפחות 2 גבולות שלי?? אתם יכולים להסביר את זה?!?!?!?#?#

זה הגבולות שלי:

אנשים מפגרים. זוגות. נשואים. גברים מעל גיל 30. חוסר כבוד. צואה והפרשות גוף למיניהן. דיבור שהוא סובב סביב רק מין ומיניות. 

**אם לא בקשתי ספציפית תמונות עירום אז לא לשלוח!

זה מופיע גם בפרופיל שלי הרי. אבל לא... כל יום בשבוע האחרון מקבלת פניות מחלאות שמעצבנים אותי ועוברים לי על איזה 4 גבולות בהודעה אחת!!!

גבולות זה פאקינג גבולות!!!

מתי תבינו את זה לעזאזל?!?!?!

ןלא אין ועדות חריגים או לא יודעת מה, למה? כי הגבולות שלי זה הגבולות שלי גאד דאמיט!!!!

העצבים שהבאתם לי עכשיו זה בלתי ייאמן. ככה הורסים לי את החופשה באמסטרדם?! איך אתם מעיזים?!?! מי חינם אותכם לעזאזל?

גבולות.זה.פאקינג.גבולות!!!

טסה לי לאמסטרדם. 

שבועיים לבד. 

בכיף שלי. 

בשקט שלי. 

האם יש נשלטות/ים?

נראה.

אולי אמצא לי מישהו או מישהי להתעלל בהם, שיהיו לי לעבדים, הכלבלבים הצייתנים שלי. 

מה שכן, יהיה לי טוב. 

יהיה לי מה לעשן הרי חחח :)

אני יותר לא מתגעגעת אליך. עדיין אוהבת אותך. אבל כבר יכולה לחיות בלעדיך. אתה היחידי שמסוגל לשלוט עליי. לגרום לי לעשות דברים שאני שונאת, אבל שהם לטובתי. מתישהו איבדנו שליטה.

אני בבית חולים. ואתה? אין לי מושג איפה היית. פה נפרדו דרכינו. לקח שנים עד שהתגברתי. שנים עד שהחלמתי מהנטישה הפתאומית. והיום? עדיין נפגשים. אבל זה כבר לא אותו דבר. אני מרגישה חופשיה יותר בלעדיך. מה שהיה לנו זה היה רעיל, רעיל מאוד, לשנינו. 

הגיע הזמן ששנינו נתקדם הלאה. 

הגיע הזמן שאני אקח את המושכות לידיים שלי. 

רוצה שנהיה יחד.

שנאהב.

ולא מפחד.

נמאס לי.

נמאס מהבלבול.

מהאי ידיעה.

ובעיקר מהתסכול המיני.

נמצאים במין מעגל סגור לא ידוע.

לא יודעים לאן הולכים.

איך מתקדמים?

די!

בוא נשבור את המעגל.

בוא נקפוץ למים.

למים העמוקים, יחד.

נעזור אחד לשני לצוף במים.

לא ניתן אחד לשני לטבוע.

בוא נצוף.

ונשחה.

ונצלול לקרקעית.

בוא מגלה עולמות חדשים.

בוא נבקר עולמות ישנים.

אבל בוא יחד.

אני ואתה.

אתה ואני.

ובוא כבר אליי לבית.

בוא נצחק לנו במיטה,

מתחת לשמיכה,

כמו ילדים קטנים.

ובוא נאהב אחד את השני,

במיטה,

כמו ילדים גדולים.

נתפרע.

מגלה אחד את השני מחדש.

רוצה לראות איך אני מגיבה למגע שלך.

איך אתה מגיב למגע שלי.

רוצה להרגיש אותך מעליי, 

חטוב, והגוף מנצנץ מהזיעה שלך.

אבל זה לא מפריע לי.

להפך, 

זה עוד יותר עושה לי את זה.

הזיעה של שנינו מתערבבת.

הריח גוף שלך מתערבב לו עם שלי.

בוא כבר נשכח מהעבר,

לא נשכח לגמרי,

נלמד ממנו גם.

ובוא כבר נעשה את זה.

עוד יום שכזה. עוד יום שכואב לי. הנפש צורחת, בועטת ובוכה. נפש כה רגישה. עברה כל כך הרבה פגיעות. נפש מצולקת. נפש שזקוקה לתקופה שלה כדי להרגע אפילו קצת. עוד יום שכזה שהנפש צריכה להתמודד עם עצמה. בלי התרופה שלה. 

עד כמה שאני מתה על חברים שלי ואוהבת אותם ועד כמה שאנחנו מבינים אחד את השני. לפעמים זה מרגיש שהם לא מבינים לגמרי. המלחמה התמידית שאני נמצאת בה. מלחמה עם עצמי. אי אפשר לתפקד בלי התרופה. אז תלויה בתרופה שלי. תרופה טבעית להגנתי ולהגנת התרופה. תרופה שעוזרת איכשהו פחות לסבול, פחות לכאוב, ויותר לחייך, לצחוק, לאכול...

מעט מאוד יבינו את המלחמה שלי. רק מי שנלחם עם אותה "מחלה" יוכל להבין את הקושי.

פוסט טראומה מורכבת. אישיות גבולית. הפרעות אכילה. חרדות. 

לא כל אחד יכול להבין את הקושי הזה. גם אם יש לכם רק אחד מכל הדברים האלה, עדיין לא תבינו את הקושי הזה. ההתנגשויות של הפוסט טראומה עם האישיות הגבולית....

רק רוצה שקט. זה כל מה שאני מבקשת.

קשה להשאר אופטימיים. חיוביים. שמחים. זה מאוד קשה. אבל מנסים. מה לעשות? אין מה לעשות.

4/20 שמח לסטלנים שפה. 

אני מתגעגעת.

לריח שלך.

לחום שלך.

לגוף שלך.

לשפתיים שלך.

רוצה להרגיש אותך.

רוצה להרגיש את הידיים שלך.

מטיילות להן על הגוף שלי.

עדינות. אך עדיין קשוחות.

מכאיב אך אוהב ומלטף.

רוצה להרגיש את השפתיים שלך.

חוקרות.

חוקרות וטועמות את הגוף שלי.

מלמעלה למטה.

מלמטה ומעלה.

משאיר סימנים לאורך כל גופי.

הכל מתערבב.

גופך בגופי.

שניהם מתערבבים להם.

התחושות מתערבבות להן.

להט.

תשוקה.

אהבה.

תאווה.

טירוף.

טורפים אחד את השני.

ו..

פיצוץ מטריף של רגשות.

שנינו גמורים.

עייפים.

מרוצים.

שוכבים זה לצד זה.

שולחים קצת ליטופים אוהבים.

נשיקות עדינות עפות.

והכל מושלם.

מרגיש טוב.

מרגיש נכון.

אנחנו נרדמים, מרוצים, ומחובקים.

לא נפשגנו מלא זמן.

כמה חודשים רק,

אך בשבילנו זה המון.

יש היסטוריה בינינו,

ואחרים רואים זאת.

עדיין רואים את האהבה שלנו.

איך אנחנו מסונכרנים.

ואיך שאתה מסתכל עליי.

ואני עלייך.

השטויות שלנו.

הצחוקים שלנו.

נפגשנו, אחרי המון זמן.

החיבוק שלך...

הריח שלך...

להרגיש אותך שוב.

את הגוף שלך כנגד שלי.

התגעגעתי.

להכל.

איך שמציקים אחד לשנייה.

מציקים ומפלרטטים.

אוהבים אחד את השנייה.

ואומרים זאת.

אך לא כפי שאני רוצה.

לא עושים כלום עם זה.

תמיד עושים תחרויות בינינו.

לרוב אני מנצחת.

או מפסידה עם התקף צחוק.

ותמיד מציקים.

אוהבים להציק אחד לשני.

בעיקר בדגדוגים.

ונשיכות.

אני תמיד משאירה לך סימן.

סימן של השיניים שלי על היד שלך.

היום הצקנו אחד לשנייה שוב.

עם נשיכות.

הצלחתי לנשוך אותך, אבל רק בכתפיים.

ואתה...

הצלחת לנשוך אותי בלחי.

ובצוואר...

ואתה יודע מה זה עושה לי.

במיוחד בצוואר...

החולשה שלי.

הבנתי היום כמה אני מתגעגעת אלייך.

וכמה הגוף שלי משתוקק אלייך.

להרגיש אותך יותר ויותר.

לחקור אחד את השני.

לאהוב אחד את השנייה.

להיות חופשיים.

חופשיים ביחד.

שנינו רוצים את אותם דברים. 

אז למה שלא נרדוף אחרי חלומותינו יחדיו?

כי שנינו מפחדים.

מפחדים להפגע שוב.

נפגענו בעבר.

יותר מידי.

מאחרים.

ומעצמנו.

אולי הגיע הזמן לנסות שוב?

אבל אולי הכל ייהרס ככה?

כל החברות שלנו.

אולי לא?

אולי דווקא הכל יילך טוב?

אי אפשר לדעת אם לא ננסה.

אבל לא יודעת אם אנחנו מוכנים.

אני כן.

ואתה?