החיים הרגילים ופחות

מנסה לא לאבד את החשק לשרוד.

לא לאבד את עצמי בחברה הסובבת אותי.

לזכור על מסכה על פניי.

לדעת להגיד מה לא מקובל עליי.

ילדה מיוחדת בלי מישהו מיוחד. 

איך אני יכולה להרגיש?

זה נורא לא להרגיש כלום... אני יכולה רק לדמות את הרגשות שאני רואה מסביבי, זה קשה.

איך להנות?

יש בכלל משמעות בלחיות ככה?

אני עדיין חיה רק בשביל אמא.

ובשביל התקווה שאולי פעם אוכל לאהוב, או עזבו.... לפחות להרגיש.

מה לא בסדר? למה בת 19 צריכה לחשוב על זה?

לעזעזל עם כל התקפי החרדה בעקבות זה שאני לא מבינה מה איתי ומה אני מרגישה עם בכלל.

אני פשוט יושבת, רועדת ולא מבינה כלום. אה וכמובן רוצה לישון. כמו תמיד.

זה לא בלוג למישהו, זה יותר יומן אישי.

שיט, אני פשוט רוצה להיות בסיסית.

הייתי רוצה אבא דואג ואוהב,

אבל לא כזה שישלוט על כל מעשיי,

שיתן בי אמון כילדה שלו,

שידאג, ילטף, ינשק.

שיהיה שם לידי, ואני לידו. 

קשר אמיתי, נעים, מרגש. 

? Where are you, Daddy

עד כמה את מוכנה להביא לו את השליטה?

מתחלפת

מתחלפת

לא נראה לי שיש בן אדם שיכול להיות אדם ב 100%.

לכולנו יש את היצר החייתי, במיוחד בכלוב.

דמיינו סיטואציה, חבר טוב שלכם, אתם לכודים, לא אכלתם שבוע-שבועיים, ולא אין משהו אכיל באותו המקום, יש מים, החבר פצוע, אולי גוסס, לא תטרפו אותו?

הרעב עושה אותנו חיות, לפי דעתי כל אחד בלי יוצא מן הכלל.

יש הרבה סוגים של רעב, פיזי, מנטלי, מיני, משולב וכו....

אני מתחילה להגיע לסף שלי שהאנושות, במיוחד שמשלבים רעב מיני, ריגשי, רעב למגע, רעב לרגשות.

מעניין לדעת מה יקרה, האם אשאר אני? המחשבות כבר מתחילות להתשתש וקשה לחשוב על בן אדם כבן אדם, אני רואה רק מגע, מיניות, אבל עדיין מחזיקה את עצמי.

מעניין מה יהיה בעתיד.... 

כשאת כבר מתה מבפנים לא אכפת לך מה יקרה לך מבחוץ.

מה יעשו בך מבחוץ.

מה תעשי בחוץ.

אני יושבת בבית קפה נחמד, ליד כביש, ליד מדרכה שעוברים בא כל הזמן אנשים, צופה בהם.

הם מתרוצצים, רצים, הולכים לאן שהוא... אבל מה שאני רואה בעיניים שלהם זה.... כלום.

ריק.

גם פה בכלוב אני מדברת ודיברתי עם מלא אנשים, ופגשתי מעטים שיש בהם משהו.

מפחיד התופעה.

ואז התבוננתי בעצמי והבנתי שגם בי יש רק ריק. אולי הוא מושך, אבל הוא עדיין ריק.

אין מי שימלא אותי, או מה שימלא אותי.

Meow

So sweet

I just can't master  

Plese let me cum