את לא פה והכאב נשאר אותו כאב.
איפשהו בעודי חושב מה לא היה בסדר, אני מגיע להבנה, מגיע להבנה שלא תמיד צריך שיהיה משהו לא בסדר בשביל שמשהו יהרס, לפעמים מספיקה רק ההבנה שדברים השתנו ואנשים השתנו איתם.
משהו בי מנסה להאמין שאולי את צודקת, אולי זה באמת כבר לא שם, אולי המקום אצלך שהייתי בורח אליו והוא היה כמו עולם מקביל בשבילי בכלל שיקרי, אולי שום דבר לא באמת נכון ואני ידעתי, ידעתי שאני מחפש רק משהו קטן להאמין בו, כי אני לא רוצה לחיות בלעדייך, אז מה לא בסדר או שאולי הכל בכלל בסדר? אולי את זו שטועה? אולי הכל היה נכון?
אז אני לא רוצה לחיות בלעדייך, אולי תחזרי? נתקן, נבנה הכל מחדש, לא צריך תמיד לזרוק לפח, אף פעם לא הרגשתי שבע ממך בשביל לעשות את זה, אז תחזרי! ואולי אוכל לחיות, אולי אנחנו נוכל לחיות, אולי נוכל ליצור חיים, נוכל לעשות הכל העיקר שנהיה ביחד.
אני רוצה לחיות בלעדייך, אז באמת אל תחזרי, אני לא אהיה עם מישהי שעזבה אותי, כי ״אני לא חי במציאות״, אני לא רוצה גם לחיות בה כשאני אהיה עם האהבה שלי, אהבה היא לא דבר מציאות, מה הסיכוי ששני אנשים מתוך מיליארדים יהפכו לחברים למוות?
אז אל תחזרי, כי אני מאושר, כי אני יודע, שעכשיו כשהלכת אהבה מזוייפת אולי סוף סוף אמצא אהבה אמיתית.
את לא פה והכאב הפך לחוזק ובזכות החוזק הזה, אני מאושר.