דרכנו נפרדו, שנינו יודעים את זה, אני ברחתי רחוק ככל האפשר ואת עשית את זה גם, אני נשבע שהיום אני כבר לא יכול לזהות אותך, את לא מי שהייתה שלי, את שונה, את אחרת, פעם דרך החיים שלנו הייתה מלאה בהומור, היום? היום ההומור הזה משמש רק כדי להסתיר את הכאב שממלא אותנו בכל יום.
בריחה מלאה בכאב, זה מה שזה, הלב לא עומד בזה, הוא שונה, הוא אחר, ״איך אפשר לאהוב?״ אני שואל את עצמי ואני כבר יודע את התשובה, הכאב הזה לא מרפה ממני הוא זורם לי בעורקים, אני חושב שהגוף התרגל אליו כמו אל סם, שהוא הפך להיות חלק ממנו, שלא אוכל לנשום בלי שהכאב הזה יהיה בי ואולי אני אפילו כבר אוהב אותו, אולי אני מרגיש שהוא הדבר היחיד שנשאר לי שקשור אלייך, אולי בגלל זה אני לא רוצה שיעזוב, כי אני לא רוצה שאת תעזבי.
יש בי תקווה, תקווה שיום יבוא ותחזרי אליי, תחזרי אליי ותאהבי אותי ואז הקוצים יהפכו לורדים ודקירתם של הורדים תהיה מתוקה, עד אז אכאב כאב שהורס אותי, אכאב אותו בשבילך, את תחזרי אליי, אני מאמין בזה וכשאת חוזרת תרפאי את הפצעים שלי, כי אני שבור, אני נשבר בכל יום כשאת לא פה והלוואי שגם את.
כי אם גם לך כואב, בסוף את תביני, שעדיף להישאר מאשר לברוח בריחה מלאה בכאב.