אני יודעת שאף פעם לא אצליח לחדור את האטימות שלך.
אני יודעת שאף פעם לא תהיה מאושר עד הסוף בגלל האטימות שלך. אף פעם לא תבין. תמיד תמשיך עם המלחמות המיותרות. גם עם עצמך וגם עם הסובבים. אף פעם לא יהיה לך רגע שקט. בא לי לפעמים לרחם עלייך. אבל אז אני נזכרת...בזה ובזה ובזה. חלק מזה עדיין עליי. בצבעים שונים.
אני יודעת ואני מבינה וכו' וכו' וכו'. אני יכולה לכתוב ספר עלייך. אני יכולה לכתוב ולדבר ועוד ועוד. שום דבר מזה לא יביא לשום תוצאה.
צורת החשיבה שלך. זה מקור הבעיה. ועם זה אני לא יכולה להילחם. ואני יכולה הרבה. אבל זה. זה גדול עליי. לא רק עליי. גם אנשי מקצוע מתקשים לטפל באנשים כמוך. זה חסר סיכוי לרב. עדיין בא לי לרחם עלייך. חלשה אני. כי צריך לרחם עליי. ועל כל האנשים שגרמת ועוד תגרום להם נזק. וזה בלתי נמנע. ואף פעם, אף פעם לא תבין. תמשיך להשאיר מאחורייך אנשים הרוסים ומתוסכלים.
ואף פעם לא תבין. ואף פעם לא תעריך. לא תבקש סליחה. אמיתי כזה, לא המזוייף הרגיל שבא לשרת את המטרות שלך.
לא מספיק החשיבה שלך. דחפת לך למוח כל מיני ביטויים וחי לפיהם. צוחק על שטויות פופוליסטיות, אבל עושה בול אותו הדבר. ולא מבין.
כל ההבנה וההכלה והתמיכה שלך מזוייפות. כמו כל דבר בך. אתה מנסה לפצות על זה בכל מיני דרכים. זה מה שנתן לי תקווה שאולי יש שם משהו קטן שמודע. אבל לא. הפיצוי שלך לא עובד. ואין שם באמת משהו. הכל משחק. מניפולציות.
אתה באמת בן אדם נוראי. פשוט ככה. מפלצת.
אין באמת טעם לדבר איתך. מזמן הפסקתי. הפסקתי לדבר. הפסקתי לשאול. לא שמת לב אפילו. גם זה הסביר לי הרבה דברים.
אתה במאה אחוז מתנהג לפי הספר. ספר קשה שקראתי. לפעמים אני מצטערת שקראתי אותו. כי לפניו עוד קיוויתי. אחריו איבדתי כל תקווה.
ושום דבר לא מזיז לך. כלום. אף פעם.
אז לפעם הבאה שתחליט לבדוק את השטח...אני לא בטוחה שנשאר לי הכוח. להתמודד. לעשות את עצמי. להשפיל את עצמי. לא בטוחה. אבל גם לא בטוחה שיש לי כוח להתנגד.
לא. אתה לא יודע מה זה לרצות למות באמת. כל פעם שאתה אומר את זה, בא לי להביא לך בוקס לפנים. כי אתה לא יודע מה זה באמת. אין לך שמץ.