לכתוב, "להוציא", לשחרר. זה לא עוזר. כי יש דברים שאי אפשר לשנות לא משנה כמה תכתבי, תדברי, תשחררי.
למה אני עושה את זה בכל זאת? כי אין משהו אחר לעשות. כי אני צריכה לעשות משהו, להתרכז במשהו ואני לא מצליחה. אז אני מנסה את זה. מנסה כל מיני דברים. כלום לא עובד. אני מנסה בכל זאת. כי זה או זה או לשקוע בדיכאון או להתאבד.
להתאבד זאת אופציה הכי קוסמת לי. אבל בשאריות המוח שנשארו לי, אני מצליחה להבין שאסור. כי בת יחידה. כי גם הבת שלי יחידה. חרא, כן. אפילו להתאבד אי אפשר בשקט. חבל.
אז אני פשוט אמשיך לי להתקיים כגופה מתהלכת. כי כמה אפשר? כי לפעמים העולם שלך מתהפך וקורס בצורה אחרת. בלתי ניתנת לתיקון.
ואת כבר לא רוצה לצאת מזה, להשתחרר, לשחרר, להחלים וכו'. את רוצה לקבל את מה שאת לא יכולה לקבל. את כל כך רוצה את זה. כמו שלא רצית שום דבר בעולם הזה אף פעם.
הרצון הזה ביחד עם כל ההבנות הופך אותך למטומטמת, פתטית, שבר כלי. את לא זוכרת מה היה לפני, איך זה היה. הכל היה כל כך חסר משמעות.
כותבת והולכת לאיבוד. מה רציתי בכלל לכתוב?
ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר? שאין לי מושג איך להמשיך לחיות? או למה בכלל להמשיך?
לא. זה לא מה שרציתי לכתוב. אבל אני כל כך פחדנית ומטומטמת שזה מה שיצא. שיהיה. אולי אחר כך אנסה עוד פעם. בינתיים אני צריכה עוד קצת לבכות. זה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות כמו שצריך.
