לפני 5 שנים. 6 בספטמבר 2019 בשעה 20:11
מעכשיו זה כל מה שאעשה? אהיה סמרטוט? תלותית לגמרי? בלי כוחות להתנגד? פשוט אמשיך לדפוק ראש בקיר ולחכות? ולחכות עוד? ואז עוד פעם לדפוק ראש בקיר? ועוד פעם לחכות?
אף פעם לא הייתי כזאת. אני לא יודעת איך עושים את זה. איך מתמודדים עם זה. איך שורדים את זה. אני לא יודעת אם אני רוצה את זה בכלל. לעשות. להתמודד. לשרוד. כי מה הטעם?
ככה או ככה, זה כבר לא משנה. כי כל תוצאה תהיה נוראית. לפעמים פשוט אין. אין פתרון. אין תשובה. יש רק חוסר אונים וייאוש מוחלט.
אני רק צריכה לקבל את זה. שככה זה יהיה מעכשיו תמיד. שאני כבר לא אני. שאני כבר לא יודעת מי אני. למה אני. גם לא רוצה לדעת כבר. לא רוצה כלום.
פשוט ככה ולחכות למוות. ובינתיים לעשות שטויות. זה מה שנשאר.
