ללא שם.

חשבתי שהקטע הכי קשה עם ילדים גדולים בבית זה להזדיין איך שבא לך ומתי שבא לך. אז חשבתי. 

לא, זה לא. בדקתי. זה קשה, אבל לא הכי.

הכי קשה זה לבכות בשקט בכרית שלא ישמעו כשבא לך לבכות בקול ולצרוח ולדפוק ראש בקיר ולשבור דברים.

אז את מחפשת. איפה להתנחל. ככה, כמו שאת. עם עיניים נפוחות, מבולגנת. להשתכר ולעשן ולהירדם אולי לשם שינוי. כי שינה זאת גם מתנה. 

וחוק מרפי. כי חמישי וזה. וזה מובן וברור. 

הספסל למטה קורץ לי. אארח לו חברה כנראה. זה לא זה. אבל אם יתמזל מזלי ולא יהיו שם אנשים, אולי אוכל לבכות קצת לא בשקט. לפחות משהו.