זה קרה לפני קצת יותר מ 3 שנים.
אחרי הכשרה מאוד אינטנסיבית של חצי שנה שכללה לימודים מ 8 בבוקר עד 11 בלילה, הגעתי לתפקיד החלומות שלי.
זה היה הזדמנות נפלאה לחגוג וחגגתי אותה בדרך הטובה ביותר שאני מכיר : פתיחת מפה של העולם ובחירה של מקום אקזוטי שעוד לא טיילתי בו ושאני לא מכיר בו את השפה.
החלטתי לבסוף לבחור במדינה חמה במערב אירופה שידועה בחופותיה היפים ובריקודי הסלסה שלה: פורטוגל.
ארזתי תיק, תכננתי מסלול ויצאתי לטיול הזה לבד.
למה לבד? היו לי המון אופציות לחברים לטיול אבל מאז מתמיד טיול לבד היה הגישה האהובה עלי.
כשהגעתי לאכסנייה שלי בפורטוגל מיד הבנתי שהגעתי למקום הנכון, פנקייקים הוגשו כל בוקר וכל ערב ארגנו יציאה עם אנשים מרחבי העולם עד השעות הקטנות של הלילה, "את הטיול הזה אני לא אשכח" חשבתי לעצמי.
ובכן, הייתי לגמרי צודק.
אחרי שלושה ימים של מסיבות וישיבה בים, עלה לי הרעיון המבריק של לעשות טיול באזור ההרים שבין החופים בעיר.
יצאתי לטיול ונהנתי מכל רגע, בזמן שאני שומע את האלבום החדש של האמן האהוב עלי ומסתכל על הרקע הכחול והמדהים של הים הפורטוגלי.
כל מה שעבר לי בראש זה:
"איך אני שמח שיצאתי לטיול הזה"
ואז, חושך.
אני מתעורר, מטושטש ולא ברור לי איפה.
אני מרגיש את הגוף שלי כבד וקשה לי לזוז ולפתע אני שומע קול באנגלית עם מבטא פורטוגזי כבד
"אדוני! התעוררת!"
"מי אתה?" עניתי
"אני דוקטור בבית חולים שאתה נמצא בו, נפלת מצוק של 30 מטרים וקיבלנו אותך למיון, יש לך מזל שאתה בחיים".
הדבר הבא שאני זוכר משם זה שהחתימו אותי על טופס ניתוח.
הרופא אמר שגילו אצלי דימום חמור ושאם לא יטפלו בזה, הלך עלי.
לקחו אותי לחדר ניתוח ובשלב הזה כבר די קיבלתי את העובדה שכנראה זה הסוף.
אתה מכירים את זה שתמיד אומרים שהחיים שלך רצים מול העיניים לפני המוות? למען האמת זה נכון אבל אצלי בלט זכרון של רגע אחד ספציפי
אמסטרדם שנה קודם לכן:
"האקסית שלי: אתה בטוח שאתה לא רוצה קצת? זה כולה פייסל וכבר עברת את הסיווג"
"אין מצב, יזיינו אותי אם יגלו בפוליגרף שעישנתי"
פאק, אני הולך למות סאחי! מי היה מאמין שככה זה יגמר?
עצמתי עיניים, נשמתי עמוק וקיבלתי את הסוף.
למזלי הרב, הניתוח הצליח ושרדתי. אבל הסיוט שלי רק התחיל.
אתם יודעים, אומרים ששמחה וצער הם לא הפכים אחד של השני, הם צדדים שונים במטבע, כמו שאהבה ושנאה הם צדדים שונים במטבע.
האמת היא שההפך מאהבה הוא אדישות וההפך האמיתי משמחה זה שעמום.
המון , המון, המון שעות של שעמום.
שאתה תקוע במחלקה נמרצת במדינה זרה, בלי יכולת לזוז כמעט וכל מי שאתה מכיר נמצא כמה אלפי קילומטרים במדינה אחרת, יוצא לך לחשוב הרבה על החיים.
על כל הרגעים האלה שהיית לחוץ על הקריירה שלך (למרות שהכל התקדם לפי התוכנית), שפחדת שאתה לא עובד מספיק על זה (כל יום בשבוע כולל סופשים לא הספיק? WTF) , שלא עשית דברים כי פחדת לצאת מהאזור נוחות שלך וכל הרגעים האלה שלא היית באמת כולך באותו רגע (כי חשבת על זה שאתה צריך לחזור לעבוד)
ושם הגעתי להחלטה, אני זוכר אותה בצורה הכי ברורה שאפשר
"אם אני שורד את זה,אני לא חוזר לאותה גישה לעולם"
אני רוצה לספר לכם כרגע על הרגע המאושר ביותר בחיי שישפוך אור על הסיפור הזה.
לא, זה לא היה הפעם הראשונה שהייתי במסיבת BDSM.
זה לא היה הקבלה לתפקיד שחלמתי עליו שנים.
זה אפילו לא היה הפעם ההיא בכיתה י` שהבחורה שהייתי דלוק עליה הסכימה לצאת איתי לסרט
זה היה ביום השביעי שלי באשפוז, אני זוכר שהיא נכנסה לחדר, רופאה מבוגרת עם חלוק לבן ושיער לבן כמו מלאך, היא התקרבה אלי ואמרה:
"בוקר טוב לך, היום נלמד אותך איך ללכת שוב"
לאחר מכן, החזירו אותו לארץ ועברתי עוד כמה טיפולים.
אחרי 3 חודשים עם הרבה כוח רצון כבר יכולתי לחזור לתפקד כמעט נורמלי, אחרי שנה כבר לא היה הבדל.
המשכתי עם ההבטחה שהבטחתי לעצמי במחלקה הנמרצת, מאותה שנה ועד היום החלטתי שאני חוקר את עצמי, יוצא מהאזור נוחות שלי והולך לעשות את כל הדברים שדחיתי עד אז.
זה לקח אותי למסע מדהים עם הרבה הרפתקאות שבין היתר נכנסתי וחקרתי הרבה יותר את התחום של ה BDSM שתמיד היה בצד של הראש שלי ודחקתי אותו וזה אחד מהסיבות שאני פה היום לספר את הסיפור הזה.
החיים האלו קצרים ולא צפויים, תאהבו את האנשים הקרובים אליכם, תחקרו את עצמכם ואת העולם,תהנו מכל רגע ותעריכו כל דבר קטן כאילו הוא הכי לא מובן מאליו.
אני עדיין מתרגש כמו ילד קטן בכל פעם שאני יוצא לריצות.
