העבר מקופל כמו שרשרת ארוכה סבוכה וחלקלקה. לפעמים את מוציאה אותה מהבויידעם ומעבירה אותה באיטיות בין האצבעות הקרות שלך מתבוננת בכל חרוז וחרוז. עונדת על הצוואר ומסירה . מחייכת ואז דומעת ואז מרגישה לכודה ואז מרגישה משוחררת ואז לכודה.
החרוזים מורכבים בעיקר מאנשים שאהבת . לפעמים גם סיטואציות. מי את ללא העבר? מה את שאת בעבר ? כמה אפשר לחיות עבר? או שאולי יש שם עוד תשובות ? לפעמים את רוצה לכתוב את כולם אלה שגרמו ללב שלך לפרוח ואלה שרמסו אותו . ואלה שסתם לא היה להם אכפת . אולי לכתוב גם על אלה שלך לא היה אכפת מהם . אבל אותם את בטח לא תזכרי אפילו.
אולי זה מה שיעיר לך את הלב המנומנם שלך ? אני בהגנה או בבנייה עצמית?
אולי ההבנה מה היה שם תעזור לך להבין מה יכול להיות ? או שזה פשוט ההנאה המזוכיסטית מחיטוט בפצעים ? אבל זה לא רק פצעים את מזכירה לך. גם כמובן . וגם אוסף נסיבות ומזל .
מה יש להפסיד אני חושבת .
כן אני אכתוב את כולם.