כמוס

האדם מחפש הגדרה.

אני בכלל פוליאמורי. פולימרי . סולו פולי . מונוגמי . מונגמי שמזיין רק בחופשות. אני בי . אני ג'נדר פלואיד. אני ספיוסקסואל. דמי סקסואל .כוסאומו סקסואל. דתי חילוני חרדי . אוהב כך . שייך לשם . אני בקטע של לזרום . מחפש קשר רציני. אני אנוכי עצמי . אני שולט . דום . דומיננט . נשלט . סאב. מתחלף .אני זורם . אני אוהב אנאלי  .אני אורלי אני ליברלי .אני  ימין . אני שמאל או בכלל מרכז .

ממי אנחנו כבר יוצאים חודשיים מה אנחנו ? 

אני אני שונא הגדרות.  בואי פשוט נהיה 

העבר מקופל כמו  שרשרת ארוכה סבוכה וחלקלקה. לפעמים את מוציאה אותה מהבויידעם ומעבירה אותה באיטיות בין האצבעות הקרות שלך מתבוננת בכל חרוז וחרוז. עונדת על הצוואר ומסירה .  מחייכת ואז דומעת ואז מרגישה לכודה ואז מרגישה משוחררת ואז לכודה.

החרוזים מורכבים בעיקר מאנשים שאהבת . לפעמים גם סיטואציות. מי את ללא העבר? מה את שאת בעבר ?  כמה אפשר לחיות עבר?  או שאולי יש שם עוד תשובות ? לפעמים את רוצה לכתוב את כולם אלה שגרמו ללב שלך לפרוח ואלה שרמסו אותו . ואלה שסתם לא היה להם אכפת . אולי לכתוב גם על  אלה שלך לא היה אכפת מהם . אבל אותם את בטח לא תזכרי אפילו. 

אולי זה מה שיעיר לך את הלב המנומנם שלך ?  אני בהגנה או בבנייה עצמית? 

אולי ההבנה מה היה שם תעזור לך להבין מה יכול להיות ? או שזה פשוט ההנאה המזוכיסטית מחיטוט בפצעים ? אבל זה לא רק פצעים את מזכירה לך. גם כמובן . וגם אוסף נסיבות ומזל . 

מה יש להפסיד אני חושבת . 

כן אני אכתוב את כולם.

אני מבקשת סליחה מעצמי על כל הפעמים שבילבלתי בין מין לאהבה 

שאני עצמי אנסתי אותי למין רק כי הייתי זקוקה לחיבור חיבוק ואהבה 

אני מבקשת סליחה ממני על כל הפעמים ששמעתי אותם אבל לא את עצמי , על כל הפעמים שהאמנתי באחר ולאחר  אבל לא לעצמי ובעצמי 

אני מבקשת סליחה מעצמי  על כל הפעמים ששתקתי שהייתי צריכה לדבר ,שספגתי שהייתי צריכה להגיד מספיק 

אני מבקשת סליחה מעצמי על כל הפעמים שזייפתי , ששכחתי אותי

על הפעמים שמכרתי את החלומות והצרכים והרצונות שלי בשביל רצונות של האחר , בשביל הרצון שלי שהוא ירצה אותי.

אני מבקשת ממני  סליחה על כל הפעמים שהתעלמתי מהרגש שלי שטשטשתי את הגבולות שלי.

אני מבקשת סליחה מעצמי  על כל הפעמים שסלחתי לאחרים אבל לא לעצמי .

אני סולחת 

שעת ערב גנרית אחרי ריב גנרי ואת במיטה .מלטשת את המילים הגנריות שלך עוד ועוד מנסה להבין איך את מצליחה ללטש אותן למצב שהן יגיעו אליו ולא ילכדו חסרות משמעות בחלל הפעור שבינכם

בסלון :מותק אני אוהבת אותך , רוצה שיהיה לנו טוב . אוף איך שזה שעם כל האהבה שלנו זה מה שיוצא מאיתנו

(זה לא נשמע לי מלוטש ולא מושחז ואפילו אני כבר לא מאמינה לעצמי)

מה את רוצה ממני עכשיו שחררי אותי .שחררי.

אוף אני לא יכולה לשחרר זה מכאיב לי .פגעת בי ממש .ולא יכולה יותר ככה. אני רוצה שנדבר את זה .שנמצא דרך.

לדבר את זה? לכי תעשי חשבון נפש תחזרי אליי עם המסקנות שלך . תדברי על מה שאת עושה לי במקום כל הזמן לדבר כמה אני לא בסדר.

מותק לא אמרתי שאתה לא בסדר.. אני פגועה לא יודעת כבר מי מאיתנו גורם למה .

שחררי אותי .לכי לפסיכיאטר . לאמא שלך. לחברות שלך שהן לא חברות שלך. תעזבי אותי בשקטטט

(לשחרר אותו. המח שלי רץ מהר .. באמא שלו הזונה לשחרר אותו ?! הוא פגע בי אני מנסה לדבר את זה שיהיה בסדר . פשוט לכי .זה לא יתפתח לדו שיח זה יהיה עוד ריב. אני לא יכולה כבר ללכת, לשתוק ,לא להגיד אותי. דמעות מתחילות לזלוג ממני החוצה.)

אולי באמת אני פשוט אשחרר לגמרי. אעזוב ולא אחזור יותר לעולם. אתה במילא לא רוצה לשמוע אותי.

התחלת עם הסימפוניית דמעות שלך? המניפולציות הזולות כבר?עוד רגע את מתחילה לצרוח פה כמו חיה.יאלה תעזבי וזהו . זדייני לי מהפרצוף כבר. 

(הדמעות שלי שורפות לי את הלחיים. אני כבר לא יודעת למה הן זולגות ממני . כואב לי בכלל? אני מנסה להשיג אמפתיה? אני עושה פה מניפולציה? או שהוא? אולי זו אי הבנה . הוא פשוט לא מבין אותי. כואב לו מדי והכאב שלי פוגש את שלו והוא לא יודע להכיל את זה . כן זה בטח זה. אי הבנה 

אני נאנחת ברווחה , מנגבת את הדמעות)

הולכת למטבח . מנסה לנקות את הכלים מארוחת הערב. אבל מוצאת את עצמי בוהה בברז שמטפטף טיף טף טיף טף 

הוא צועק מהסלון איך את רוצה שאני אאמין לך שאת אוהבת אותי שאת אפילו לא מזדיינת איתי. לא נוגעת בי.לא רוצה אותי. לא נמשכת אליי .איך??? אני גבר מתוסכל עם אישה קרה 

אני ממהרת לחזור לסלון

בטח שאני נמשכת אליך. פשוט קשה לי שאנחנו רבים, שאני פגועה לגעת.

בטוחה שלא כואב לך הראש? תמיד יש לך תירוצים. תעזבי אותי בשקטטט

אני נטועה במקום .לא מסוגלת לזוז . המח רץ מהר מדי מכדי שאצליח להבין מה אני חושבת או מרגישה או רוצה.

אני לוחשת... מותק בוא נלך לחדר . נשלים .

החלומות שלי תלויים להם מקומטים ומרוטים על החבל כביסה בחצר של הבניין המשותף כבר 4 שנים  בשמש הקופחת.בגשם המרקיב ושוב בשמש גשם שמש גשם שמש .

עכשיו קיץ . עכשיו הם יבשים וקשים   , מחכים ,מחכים , מחכים.  דוהים מיום לשנייה עוד ועוד 

האדום של התשוקה הפך לורוד חיוור ומכוער כמו צבע של  אודם  מרוח של זונה זקנה ומקומטת  

ושאני מסתכלת מהחלון אני  חושבת שצריך לרדת ולהוריד את החלומות האלו  מהחבל כבר. ואז אני חושבת על זה שכבר 3 שנים  אני חושבת על זה.

אבל מה עושים עם חלומות אם לא שמים אותם ככה בחוץ? 

הם כבר כל כך משומשים שאפילו אני כבר לא מזהה אותם.  ומי רוצה בכלל לדחוף את הדברים הבלויים הזה חזרה לתוכי 

הורוד העתיק של האהבה דהה כמעט ללבן כאילו הוא שוכח להאמין לעצמו שאי פעם הוא היה בכלל ורוד עתיק ואוהב ורוטט  ומתרגש ומיוחד  .חסר צבע חסר גוון. נצחי . 

הירוק החי והפרוע  כמו בג'ונגלים שהיה פעם, נראה כמו הצבע בקיר של המחלקת סרטן בבית חולים .

והצהוב שהיה פעם כמו שמש עכשיו בצבע של השתן של החולים במחלקת סרטן.

אז אני שוקעת.

המתקן של הכביסה חורק  עם הרוח במונוטוניות .

קחח..123 קחח 123 ..קחח 123...

אם אני עוצמת עיניים  מספיק חזק אני יכולה לדמיין שזו גניחה או אולי מיטה שחורקת במאמץ מהגופים שנעים עליה .

אני מתחילה להחדיר לתוכי אצבע עצלה ועוד אחת מזיינת את עצמי בקצב החריקות 

מדמיינת את האטבים החזקים שלוחצים ומעגנים את החלומות שלי חזק חזק לחבל .בגשם בשמש בגשם בשמש

הגניחות החריקות האלו הם המקצב . והאגן שלי זז מהר יותר ויותר  כשאני חושבת שזה בעצם אלוהים שמזיין לי את החלומות  .