לפני 3 חודשים. 19 בינואר 2025 בשעה 23:58
גם את ד' הכרתי פה. לפני 6-7 שנים. אחרי שהתגרשתי יצאתי עם מישהו ונילה שנה ואז עם עוד מישהו ואז אחרי ששני הקשרים נגמרו החלטתי שפעם ראשונה בחיים אני מנסה להכיר בד"סמית. פתחתי פרופיל חדש שנועד להכיר ממנו , עד אז הכלוב היה הערוץ porn hub שלי אבל לא באמת דברתי עם מישהו או עניתי להודעות אי פעם .
מניחה שדיברתי עם כמה וכמה עד שהכרתי את ד . הוא היה צעיר ממני בכזה 4-5 שנים ובלי ילדים אבל הוא הרגיש לי בן אדם טוב , והוא היה עם הרבה יותר ניסיון ממני . ספרתי לו שהוא הראשון שלי ושאין לי ניסיון מעבר למה שהולך במח האפל שלי ודברנו המון על עצמנו ועל התפיסות שלנו את הבדסמ ועל פנטזיות וגבולות ואפטר קאר .
כל מהלך האירועים מטושטש מפאת הכמות זמן שעברה מאז אבל זוכרת שנסעתי אליו למרכז והיה מפגש נחמד. בסדמי לייט , גם שם לא היה חיבור או משיכה גדולים מידי אם בכלל אבל הבדסמ ערפל את זה וגרם להכל לסעור ולנטוף. לא זוכרת יותר מידי מה היה במפגש אבל רק שזה השאיר טעם של עוד .
המשיכה ביננו תקשורת בהודעות ובטלפון שהבד"סמ נוכח יותר ויותר וגם הדיבור על קשר שליטה ביננו . ואני כבר נשלטת שלו . עם היכרות אפסית .
ואני הייתי כל כך חדשה בזה ,כל כך להוטה, כל כך לא מבינה, כל כך מתרגשת ורוצה ומרצה .
אחרי שבוע או שבועיים נסעתי אליו שוב . וקבענו שאשן אצלו , באותם ימים לא היה לי אוטו אז הכל היה בתחבורה ציבורית .
אני מגיעה אליו והוא בקושי מסתכל עליי משחק במחשב באיזה משחק . אני זוכרת שחשבתי שם לידו ושהוא בקושי התייחס לקיום שלי ואני מפוחדת, ונבוכה ולהוטה, וחושבת שאולי זה חלק מהבדס"מ ושזה בסדר. אחרי איזה 20 דקות כאלו הוא סוף סוף כיבה את המשחק ודברנו קצת והוא שיתף אותי שמכרה שלו התאבדה ואז במעבר חד מתחיל לשחק איתי .
הוא קשר אותי למיטה עם הבגדים עליי והתחיל להצליף לי חזק חזק בירכיים . זה כאב בצורה נוראית ולא מידתית אבל ספגתי את זה והרגשתי נורא אבל גם נורא גאה שאני סופגת את זה בשבילו . אחרי כמה זמן הוא התחיל לזיין לי את הפה ואז קירב את התחת שלו לפנים שלי . רימינג זה גבול שלי . רימינג תמיד הגעיל אותי ואני בטוחה שאמרתי לו את זה בשיחת גבולות . ואני קשורה והתחת שלו בפה שלי ואני רוצה להגיד את המילה בטחון אבל גם רוצה להוכיח את עצמי וחושבת שלמרות שאני נגעלת כולי שאולי זה בסדר ואולי זה בדס"מ ואולי ואולי ואני לא אומרת את המילת בטחון . אני פשוט מתנתקת .
מתישהו הוא גומר עליי . ומתיר את הקשירה. ומפנה לי גב ומתכנס במיטה .אני עם בגדים מלבד ההצלפות הוא לא נגע בי . הירכיים שלי בוערות מכאב ואני מבולבלת ממש, מנסה לדבר איתו להבין מה קורה והוא לא מגיב . אני יושבת לידו ומלטפת אותו ואומרת לו דברים אמפטיים ובדיעבד עושה לו אפטר קאר . השעה כבר איזה 12 בלילה ואני לא מבינה מה אני אמורה לעשות עם עצמי . הוא עם הגב אליי ולא מגיב ואני שואלת אותו אם הוא רוצה שאני אלך הוא עונה לי שכן ואני מתחילה להבין שגם אני רק רוצה לעוף משם.
אני יוצאת משם והוא במיטה לא מסתכל עליי אפילו . בלי להבין לאן אני הולכת ואם יש בכלל אוטובוסים הביתה לעיר שלי . אני מתקשרת לחברה מתל אביב שאומרת לי לבוא ולקחת מונית לשם. ונרדמת .
יום אחרי אני קמה ואני לא בסדר בכלל , אני מרגישה כל כך מושפלת וכל כך לבד וכל כך מכוערת ומחוללת והירכיים שלי כל כך כואבות.רק תוך כדי השיחה עם חברה שלי אני מתחילה בכלל לעכל מה קרה שם . את הגבול שהוא חצה לי בלי לשאול אפילו בסשן שני שלנו שהוא הפאקינג ראשון שלי . על ההצלפות חסרות הפרופורציה שהרגישו כאילו שהוא פירק עלי את הכאב שלו . על החוסר באיזשהו אפטר קאר אפילו מינימלי מצידו .
אני חוזרת הביתה ואני שבר כלי לא מסוגלת להפסיק לבכות ולא מצליחה לתפקד .אני מנסה לדבר איתו לפרק איתו את זה יחד והוא כותב לי שהוא לא מסוגל וזה רק גורם לי עוד לקרוס לתוך עצמי .
אחרי שבוע אני מבינה שאני ממש לא בסדר ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות אני מרגישה כאילו נאנסתי אבל אני לא נכון ? או שכן . לפחות במובן מסויים .אני מנסה לשתף את החברים הקרובים שלי שהם לא בדסמיים והם לא מבינים איך הגעתי למצב הזה הם כמובן תומכים ואוהבים אבל גם מקבלת מסר של איך הכנסת את עצמך למצב הזה וזה יוצר לי חומה איתם . כי אני מרגישה אשמה איומה וכל כך קטנה וטיפשה . ולא יכולה לשמוע את זה מבחוץ .
אני מרגישה שאני קורסת .
אני מתקשרת למרכז לנפגעות תקיפה מינית ולמרכז למיניות אלטרנטיבית ושם סוף סוף מתקפים לי את הפגיעה . ואז סוף סוף אני יכולה לכעוס עליו ולא עליי .
אני שולחת לו הודעה שאני ברע ממש ושזה לא בסדר שהוא לא שם ושדיברנו על אפטר קאר והוא משאיר אותי לבד בתוך זה , ושזה לא בסדר שהוא עבר לי גבול שלי עם הרימינג ,ושזה לא בסדר שהוא הצליף בי ככה כי הירכיים שלי עדיין עם סימנים וכואבות
הוא כותב לי שהוא כנראה בדיכאון ומצטער אבל לא מסוגל להתמודד עם זה .
אני סוף סוף כועסת עליו וכותבת לו הודעה חריפה שאם אני אראה שהוא בכלוב אני אזהיר את כל העולם ממנו ואפרסם את השם שלו כי אני לא מסכימה שהוא יפגע בעוד מישהי ככה . אני חושבת שהוא ענה לי בכעס ומאיים אבל את התגובה שלו אני לא באמת זוכרת כי כבר הבנתי שהוא לא שם ולא יהיה שאני צריכה להתמודד עם זה לבד
קפיצה לשלוש שנים אחרי.אני וחברה טובה מעולם הבדסמ מחכות לאוטובוס לסוע יחד לדאנג'ן בחמישי . היא מספרת לי שהיא התחילה לדבר עם מישהו חמוד ומתוך השיחה אני מבינה שזה פאקינג הוא. אני מספרת לה את מה שקרה איתו . מזהירה אותה ממנו. דמעות זולגות לי על הלחיים בלי שאני מבינה שאני בוכה . הסיפור שלי מטרגר אותה ושתינו מנותקות מגיעות לדאנג'ן לערב שאני לא זוכרת ממנו כלום.
אחרי כמה ימים היא אומרת לי שהיא החליטה לא להמשיך איתו ושהיא אמרה לו למה ושהוא כתב לי מכתב .
רק לחשוב על זה עשה לי בחילה והרגשתי רגרסיה נוראית . וחושבת שלקח לי משהו כמו שבועיים להגיד לה לשלוח לי את המכתב
מצאתי את המכתב וקראתי עכשיו הוא מתנצל בו מאוד ומסביר לי שהוא היה במצב נפשי נוראי ומטפל בעצמו . ומבקש לדבר איתי ולקחת אחריות .
אחרי איזה שבועיים של לבטים אני מסכימה לדבר איתו כנראה בעיקר כדי שיפסיקו הלבטים וכדי שהסיפור הזה יעזוב אותי שוב במנוחה. אנחנו מדברים - אני לא ממש זוכרת מה היה בשיחה רק שהוא הסכים לשמוע את הסיפור שלי והביע חרטה. ושאני אומרת לו בסוף שזה. קשה לי אבל אני לא יודעת אם אני אוכל לסלוח לו .
ואחרי השיחה יש גם הקלה אבל גם תחושה של אמפתיה כלפיו שנוגסת לי באמפתיה כלפי עצמי .ומטשטשת לי את הסיפור .
כי אם הוא לא המפלצת שהוא היה אצלי בראש אלא אוסף של חוסר רגישות ונסיבות דפוקות ,אז מה זה אומר עליי על הסיפור .
מצד אחד זה יוצר הקלה של לא ניסו לפגוע בך אבל מהצד השני כן פגעו בי כל כך ובאמפתיה כלפיו נלקחת ממני כאילו הזכות לכעוס עליו או לסגור אותו בקופסא שכתוב עליה בפתק מפלצת.
אז אני דוחפת את הסיפור לקופסא .אוטמת אותו . משכיחה אותו ממני כאילו לא היה קיים מעולם.
עד היום.
הסיפור קיים . הוא היה והוא קרה לי והוא הכאיב לי ופגע בי ודפק אותי .
וזה לא משנה אם אני סולחת לו כי אני עדיין צריכה לסלוח שם לעצמי
סליחה טבע סליחה כל כך
