אז יצא לי לחשוב, כמה מכן כתבתן לי על הפוסט הקודם וזה שלח אותי לשאול, למה דווקא פה אני בוחר לכתוב?
דיברתן על זה שתשומת לב זה לא רק צורך של נשים, אלא פשוט צורך אנושי, והעולם הוא רק מראה, ראיתי את זה בכן רק כי אני פוגש את זה מהמקום הכי אישי.
בתכלס, אם אני כנה, חשוב לי להרשים, הערך של המילים שלי קיים רק אם יש מי שמקשיב, ונכון, אני כותב פה וזה נראה כאילו זה סתם תחביב, אבל האמת היא שזה נשאר כאן, כי יותר מזה אני פוחד להקריב.
מה שזה אומר זה שפה, אני כמעט ולא צריך להמר, גם אם אני מתרסק עם כל התוכן תוך 10 דק אף אחד כבר לא זוכר, הסיבה היחידה שאני כותב דווקא כאן, היא כי כאן אני מסתתר.
אני אומר לעצמי
"טוב, אם האנשים כאן יאהבו את זה, זה אומר שאתה שווה"
למרות שבתכלס הייתי רוצה להעלות את זה לאינסטגרם, למרות שבכלל אין לי כזה, אני פשוט פוחד להתאכזב, כל יום אני אומר "מחר" וכל יום מחדש זה מתעכב, כל הפחד הזה הוא רק בגלל שאני מאמין שאני יכול לככב.
ואולי, זה רק האגו שלי,
אולי
זה רק הצורך האנושי הזה
בתשומת לב.