תמיד כשאני מפסיק לשמור את כל המילים שלי רק לעצמי זה עושה לי בלגאן.
הם לא יודעים את זה אבל מה שהם הכי אוהבים זה שאתה שומר אותך קטן, יש בך כלכך הרבה מקום שאם אתה לא תופס אתה יכול להכיל כל מטען, וזה מובן, מי לא אוהב מישהו שיודע להכיל כל גוון?
הרי בכולנו יש המון צבעים, פעם שחור, פעם לבן, פעם כחול.
וכל פעם אנחנו מביאים גוון אחר אל הבריסטול, אבל זוכרים שכשהיינו ילדים, פשוט יכולנו לקחת את המכחול, לטבול, ולקשקש כאילו לא אכפת לנו מה יצא בסוף? ללכלך הכל?
אז אני כמו הקנבס הזה, רק עם קול.
נמאס לי להיות זה שיודע בדיוק מה לשאול, אני רוצה ללמוד ליפול, ולא כדי לקום, אני רוצה להיות ילד שלא מפחד לצייר עקום,
שיגידו לו
"וואו איזה ציור יפה" למרות שלא מבינים שם כלום.
כי כל מה שהוא עשה, זה פרק על הדף תסכול.
האמת היא, שאני לעולם לא אהיה קל לעיכול, וגם לא קל לעיקול, ותמיד תגיע איתי שיחה שתהיה מעיקה להיא, קול.