כוסאמק למה הכל כמו עבודה
אתה מלצר במסעדה, המחשבה צריכה להיות חדה, לכתוב בענק שהכל בסדר על הדף,
תחייך כל הדרך במרדף, שים לב שאתה לא נסחף, החוויה של כולם עומדת על הכף.
צריך לתת שירות, שיצאו מחוייכים, אתה מנסה הכי חזק להרגיע ובסוף מייצר מתחים, מגיש להם את האוכל ומפחד להגיד את המחיר, שואל כל פעם מחדש מאיפה להתחיל, אתה לא יודע לוותר על התפקיד שלך בתור המכיל, די כבר להלחיץ, תן לה שקט.
מרוב אהבה היא שותקת, יש לך תפקיד בסרט, תפסיק לרצות שהוא ישתנה, בגללך היא כל היום מקלידה ומוחקת, אתה תופס יותר מדי מקום בלי מילים, תפנה, אתה בסך הכל כאן לתת מענה.
אם תחליף את המוצר שאתה מוכר לא יהיה לו קונה, וגם איתכם.
אני כותב כל הזמן רק בחרוזים, אסור לטעות, הם מצפים לפאנצ׳ כל שתי שורות, תן לעולם את מה שהוא מצפה לראות, כי אם לא?
הוא לא יסתכל, אם עץ נופל ביער לבד הוא לא באמת נופל, איך משנים הרגל?
אני לא מצליח לעשות את ההבדל בין זה שלתפוס מקום זה להיות אגואיסט, לבין זה שזה בסדר לרצות לתת וגם לקבל.
אם אתה לא מספק את המוצר שמכרת אתה נוכל?