אני אחלק את העולם שלי עכשיו ל-2 - המזוכיסטים, ואלו שלא ;
קיימת מעין הסכמה בתוך העולם הלא - שאין כאב טוב, יש רק כאב רע, ואם את/ה מזוכיסטית - אז תאהב כל סוג של כאב, כי הכל אותו הדבר.
זו מעין נטייה אנושית, אבסולוטיזציה של החיים - הגדרות על גבי הגדרות, שייכות, שחור-לבן.
להיות שולטת לא מתחבר עם מזוכיסזם - אז את בטוח מתחלפת, נכון? לא.
מזכיר לי ויכוח מגוחך במהלך הצבא, לפני תהליך גיור
'אז את נוצריה' - לא
'אז את מוסלמית !' - גם לא
'אבל את לא יהודיה' - אז ?
**
אז בעצם יש סוגים של כאב? רגע, הגעתי כבר לרגע הזה? אני מבדילה?
ואני לא מתכוונת לכאב הזה שאתה מקבל מחפץ כזה או אחר - אני מדברת על הכאב שמכניס את הגוף למגננה (?) - אינסטיקנט הישרדותי - זה לא הכאב שגורם לך לשחרר, אתה רק רוצה לברוח. אותו כאב שיגרום לך להתעורר, לחוש מצוקה, ממש מצוקה.
**
הנה לקראת סוף סמסטר, פתאום אני מבינה שאני לא באמת מבינה, המון לחץ, מבחן שקר-כלשהו, וכמו תמיד, כבכורה של הבית - ים ציפיות בשרשרשת דרישות שאת כולם עלי לקיים.
אוף, אני צריכה פורקן.
**
סופ"ש הוא חבלים;
הגעתי, לא הגעתי עם ציפייה, יותר תקווה - שאקשר, למרות שעמוק בלב הבנתי שזה לא יקרה, וזה בסדר.
עברו כבר 5 שעות, ספרתי אולי 6 תליות, הבנתי שהיום הוא לא היום, המצברוח נפל, ואז עלה, ואז נפל (להיות אישה זה מתיש, למי שלא ידע).
בסדר, המצב-רוח שלי מתנדנד.
-בואי נמשיך למועדון, נתארגן ונצא, אנחנו גם ככה על הבמה היום. (ייחלתי שנלך)
**
נשארנו;
ניצוץ שמחה עולה בי כשאני רואה את הילדה היפה שלי נקשרת, יורדת, שמחה ומתחילה לקפץ.
אוח, כמה שאני אוהבת אותה. ;
"מה, אז את עוד לא הולכת?" ; - לא ; "בואי, את נקשרת". ;
אני חסרת סבלנות, וקצת לחוצה, ולחוצה לשחרר, מרגישה מכורה לסמים (אני מכורה?) מחכה שנתחיל.
**
התחלנו, אני עומדת, מסתכלת עליו מלמעלה כשהוא כורך סביבי חבל ויוצר צורה כזו לא מחמיאה מהרגל שלי.
"אני רוצה.. אני רוצה שיכאב לך בשבילי הערב, אפשר? " כן, אני מחייכת.
ממשיכים.
**
תלויה ;
משהו לא בסדר, זה כואב מוזר, העור שלי נתלש ? למה זה שורף כלכך ?
"קצת כואב, נכון? הנה, אני אני מוריד לך קצת לחץ"
לא לא לא, תחזיר, בבקשה. זה שורף.
**
יש תובנות שגורמות לטלטלה.
ולחשוב שכל כאב היה עושה לי טוב, כל כאב שהגיע מאהבה, ואתה הרי הסדיסט, קרוב אלי - זה אף פעם לא הגיע מכעס.
ובכל זאת, אני מרגישה מצוקה, או שאולי מועקה? או שזו פאניקה ?
הגוף שלי במגננה, וזועק.
יכול להיות שאני מתחרטת על הקשירה?
לא...
אתה לא נוגע בי, אתה לא מכאיב לי כמו שתמיד הכאבת, הפעם זה חדש, כאב ישיר מחבל, כאב מוכוון מטרה.
מחבק אותי, מחזיק לי את הראש, מלטף.
"תודה שכואב לך בשבילי, כמה יפה לראות אותך מתמודדת, את מתמודדת נהדר, כל כך מיוחד, תודה."
"אני אוהב לראות את האופן הכלה שלך מהצד. את מדהימה"
"להוריד אותך, סיימנו?"
וזה גל של תחושות - בריחה, מנוסה, קרבה, הקרבה, אהבה, מזוכיזם, הוכחה עצמית, הוכחה לו - שאני יכולה.
-לא, תשאיר.
מיותר לציין ששניה אח"כ, התחרטטתי.
אנחנו ממשיכים, והוא קצת נוגע, קצת מלטף, בעיקר.. אוהב?
חיבור.
**
אני רוצה לבכות, ממש ממש רוצה לבכות. אני קצת מייבבת, ממש כואב, אני מרגישה את העור ממשיך להתלש לו מהחלק הפנימי של הירך, איך האימונים שלי לא הרגילו את האזורים האלה? פאק.
זה לא בא, זה לא יוצא. זה פאקינג תקוע. אני רק יכולה להגיד שכואב לי (הו.. ואמרתי).
בקיצור, אני רוצה לבכות.
*****
על הרצפה, מרוקנת.
"הכל בסדר, איך את?"
-אא...
עייפות משתלטת עלי, מנסה להבין מה ולמה הכאב היה כאב "לא טוב". אני קלילה יותר, בעיקר נינוחה, רואה קצת כוכבים.
אני לא יכולה לקום לבד.
"רוצה שאקח אותך לספה?" - כן, בבקשה.
יושבת על הספה, נותנת לזה לנחות, זה לא ספייס, אבל זה לא רחוק משם, שלווה ממלאת אותי, אני קצת מנותקת, גם המחשבה על הכאב כבר לא מעסיקה אותי, כמו בובת סמרטוטים אני נשענת על עצמי.
****
עכשיו כותבת, וקוראת שוב וכותבת ומתקנת (ומתקנת שוב אחרי הפרסום)
לפעמים ניתוח של הסיטואציה הוא ניתוח יתר.
עדיין לא מבינה איך נכנסתי לתלייה במצב-רוח נדנדה, עברתי תלייה לחלוטין לא יציבה רגשית, ויצאתי בכל זאת עם תחושת הקלה ושחרור.
אז אולי אין כאב לא טוב? יש כאב, ולפעמים כואב אחרת - כואב הישרדותי.
ואנחנו צריכים כאב השרדותי, אחרת.. איך נתפתח? איך נשמור על עצמנו.
היי סופ"ש,
טוב שבאת.