לפני 6 שנים. 20 במאי 2018 בשעה 15:52
שופכת לכאן כי לכל פלטפורמה אחרת לא ניתן לשפוך, וזה ככה"נ ארוך מדי לפייסבוק או אינסטגרם מלתאר את העוצמות של ארבעת הימים האחרונים.
לכל הקהילה שכאן וקוראת, מאכזבת מראש להגיד שזה לא בדס"מ, זה יותר רוחניקי.
הציניים שבינינו (ואני ביניהם לפרקים גדולים מחיי) יגחכו בשקט.
אז סליחה.
אני אנסה לא לשכתב את הכתיבה שלי, אני מבטיחה לעצמי (בסדר, למעט שגיאות כתיב, כתיבה מתשוקה היא כתיבה דיסלקטית), אני רוצה לתעד את הראש שלי עכשיו, ממש עכשיו.
אחלק את הפוסט הזה כנראה לכמה רבדים (נראה איך הכתיבה תזרום לי), שאולי הכי נגעו בי, והכל ביחד, ולכולם יש חשיבות - לסדר הכתיבה אין הרבה חשיבות כאן.
-----------
**אהבת חינם ואהבה עצמית**
עד סוף התיכון די הכחשתי את קיומי הפיזי, הוא היה קיים אבל לא נתתי לו הרבה משמעות.
יפה או לא, שאלה של התבוננות, ולא התבוננתי.
ואז התחלתי להשמין, והגיעה השנאה, בלי אהבה.
והגיעו הערות מהמשפחה, החברים.
לפני 3 שנים החלטתי להתחיל לאהוב את עצמי, בדרך לא קלה עשיתי את זה.
התחלתי לישון עירומה, להסתכל במראה, להתמודד עם מה שיש
ולהגיד
"ככה יפה לי, וככה יהיה יפה גם מחר."
הגעתי לאשראם בפעם הראשונה בראש השנה הקודם, ספט' 17',
פסטיבל עירום, לא מחייב.
מלא אהבת חינם.
אנשים, מכל הצבעים והגדלים, מורידים מעצמם מסכה בצורת ביגוד, ומגלים מחדש את עצמם.
והכל במעטפת - חוסר מיניות.
כי זו ההשקפה של המקום הזה,
עירום הוא טבעי כי זהו הגוף שלנו, ויש תוספת נחמדה של סקס, אבל זה לא העיקר.
העיקר הוא אתה עצמך, בפנים, איפה שאתה מרגיש שלם.
הסתובבתי עם תחתונים (כי היגיינה, מדבר וזבובים = היפוכונדרית לא שמחה) ובתוך המון מודעות לבטן שלי, לירכיים שלי, לשניצלים והמדלדל של הידיים, התמודדתי עם הגוף שלי מול כולם.
ויצאתי עם תחושת אופוריה.
שבועות, מאי 18' ואני כאן שוב, הייתי כאן שוב, מתפשטת.
ואני אוהבת את עצמי יותר
יותר מלפני חצי שנה בפעם הראשונה, מלפני שנה ומלפני שלוש שנים.
ולא אכפת לי מהבטן שלא ככ השתנתה, או הגוף ה"לא רזה" כמו כמה דוגמניות שטיילו להן שם ושימשו לי נוף מושלם (בסדר, גם דוגמנים).
אני אדישה לזה, אדישה למימדים, אדישה לגודל ולצורה, מודעת ליופי ולקימורים, ורק אותם מחבקת.
ובתוך כל זה
מחבקת את כולם, באהבה.
קרניים, גלים של אור פנימי נובעים מכולם, וזה מדבק. וזה גורם לך להתעופף.
לא חושבת שהייתה תקופה כזו ארוכה שחייכתי בלי הפסקה, ככה סתם.
הקיפה אותי קהילה מדהימה, קבוצה-קומונה-חבורה מדהימה, משפחה מדהימה, הכרתי חלק יותר, ואולי עם הגורל אכיר אחרים בהמשך. ויצרתי לעצמי מקום מפלט שהוא ללא ספק בית.
תתארו לעצמכם שאתם מגיעים למקום
שלחיבוק
יש משמעות
ולא סתם משמעות -
זה חיבור, אינטימיות.
אלה פרפרים בבטן שעוברים בינכם, אושר ושמחה שמחבקים אתכם ביחד ומנתקים אתכם יחד מהכלל.
ולמבט
יש משמעות
זה תקשורת פתוחה
לא מסתכלים על הגוף
החזה, איברי המין.
השומן, הרגליים
הידיים
רק בעיניים
כי שם יש משמעות, כי שם יש פתיחות.
כי ככה לומדים לאהוב.
רקדתי עד שלא הצלחתי לנשום, ואז רקדתי עוד קצת.
על הבר
על האדמה
ליד חברים
איתם
ועצמתי עיניים
והרגשתי שכולם יחד איתי בתוך זה
בזרם
אחווה.
אלוהים, אני מאושרת.
רוצה לחזור.
התמכרתי לתחושה.
אני יכולה להרחיב עוד עמודים שלמים של אנרגיה ואהבה טהורה, על החוויה וההתהוות של הנפש במקום הזה.
אנסה לתמצת את זה לכדי :
השארתי את הסרקסטיות והריאליות שלי בחוץ, נתתי לנפש שלי מקום יותר חופשי להתפתח בו, במקום שבו יש אהבת חינם, כבוד אמיתי, משפחתיות ונאמנות עיוורת.
והמון שמחה, שרק רוצים לתת אותה לכולם.
חייכתי בלי הפסקה.
--------------
**ליבידו **
אני אדם מיני, תמיד הייתי, ומאז שנכנסתי לסצנה, זה רק התגבר.
בפעם הראשונה שלי, עם העירום, הצורך בסקס פעם בי
השגתי אותו
הייתי מרוצה
..
אבל בתכלס, אולי היה אפשר גם בלי.
סקס היא לא גולת הכותרת בכל מפגש עם עירום.
ואת זה הבנתי הפעם.
הכרתי ופגשתי אותם.
אלה שהסתכלתי להם בעיניים, והם הסתכלו לי חזרה (או להיפך, מי סופר)
והיה קליק.
משהו שונה, חיוך מושך, תחושה;
ועם כל אלה, היתה אפשרות, ולמרות זאת
לא רציתי.
החלטתי שאתן לעצמי לזרום, מה שהגוף יחליט, לא מה שהמוסכמה דורשת.
Out - Of - Context
האם שמתם לב, שמגע מיני התחלתי הופך למחייב?
תמיד הרגשתי על עצמי, שברגע שאני מגיעה לקרבה מינית עם מישהו, גם אם היא לא רצינית, לרמת החיבוק החושני או הנשיקה היחסית לוהטת, פתאום יש ציפייה - ואיתה מגיעה תחושת חוסר הנעימות של סיפוק הציפייה, כי זו סוג של התחייבות.
התנשקתם, אתם עירומים.
אז חייב, כן ? לעשות משהו מעבר.
זה מצופה.
וככה פעלתי תקופה ארוכה, שכל אינטרקציה מינית שיצרתי הייתה משוקללת לכדי הידיעה ש
Once your'e there, It MUST happen.
וזו תחושה כזו מציקה, נכון?
והיא לא מגיעה רק בסקס, היא מגיעה גם בבדס"מ (הופ הגענו לסצנה שלנו !) - לא כל סשן שלי צריך להיות מיני, כלומר - זו אחלה תוספת בחיבור הנכון עם הסדיסט/מזוכיסט, אבל - לא מחייב. ובכל זאת, עם מגיעים לנקודה מסויימת באינטרקציה - פתאום יש התחייבות סמויה לפעולה כזו או אחרת.
מעייף.
Back - To - Context
החלטתי הפעם שלא.
לא מתחייבת, כל מה שאני יוצרת - זה לאותו הרגע.
הליבידו שלי צנח
נעלם.
וזה היה תענוג.
להתמודד בפעם הראשונה, ולגרום לעצמי בפעם הראשונה, ליצור אינטרקציה רגשית, מינית, אינטמית-
ולא לתת לה לזלוג למקומות שלא כ"כ רציתי להגיע אליהם, גם אם זה פשוט לא התחשק לי, או לא התאים.
התמלאתי בכזו חיוניות, לדעת שאני לא רק כלי, שיש מעבר לרצון לשכב איתי, אלא גם בתקשורת ובחיבוק, במבט ובחיוך, זה נשמע אמריקאי, זה נשמע רומנטי. אבל זה בעיקר רוחני, זה לא נוצר עם כל אחד, ואני מאמינה שבעולם מחוץ לאשראם זה גם לא היה קורה.
התמלאתי באושר, על גבי אושר, והכלה, וכבוד.
והמון אהבה.
הוא הופיע
גאד - כמה שהוא יפה, וביישן.
וכמה שהוא שר יפה.
ואיזה מכשף לראות אותו נכנס לתוך האנרגיה הזו, להוויה של השירה. הפתיחות מול כולם.
ההכלה של כולם, וההכלה שלו בכולם.
והוא הסתכל עלי.
ושרנו יחד, כולנו, כל הצופים, התחברנו.
היה באזז באוויר של התמכרות לשירה, לקול, לרגע, לנוכחות של כולם.
"תסתכל לה בעיניים, תישך את השפתיים, עד שזה יכאב לך, קצת. בתוך תוכך, היא מחכה. שתקפוץ לתוך המים, ותפתח את העיניים, עד שזה ישרוף לך קצת.... כי ככה זה, לאהוב את עצמך" ;
ארבע שעות אח"כ, אני הולכת עם חברה לעשן סיגריה.
אני קולטת אותו בזווית של העין, מסתכל עלי, מסתובב באזור שלי, בכל פעם מתקרב קצת, כאילו מחכה שאזמין אותו, ואני קוראת לו להתיישב איתנו, הזמנה ידידותית, אני מעוניינת להכיר, להחשף לנפש שהתחברתי אליה דרך קהל, עצמי, ודרכו ؛
אנחנו רוקדים, בטראנס, וקופצים.
ואז מגיע טראנס איטי
והוא מושיט ידיים, ולאנוגע-נוגע בי, עוטף, ונותן לי לרקוד בתוך המסגרת שהוא יצר סביבנו.
הוא לא תופס, הוא לא לוקח בעלות, הוא לא חותר לשם,
הוא פשוט שם, כמסגרת אנושית, יוצר את התפאורה, ונותן לי לקבוע את הקצב, האווירה, הקרבה. הכל.
הוא נתן לי כל מה שאי פעם הייתי זקוקה לו באינטרקציה.
את התחושה -
רק. כמה. שאחליט.
ואני נותנת לעצמי לזרום, לא מרגישה מחויבת, לא מרגישה צורך לספק ציפייה לא ידועה של אדם חדש בחיי.
ואנחנו בעיניים עצומות, שנינו, שיכורים מהאנרגיה שלנו, יחד, לחוד, בתוך מה שיצרנו וביימנו.
מתעגלת בתוך המסגרת הזו, נוגעת לא נוגעת בזרועות שלו. מדי פעם מציצה לראות אותו.
הוא לא מתקרב לנשק, הוא לא מתקרב ליצור מגע. לא צריך, מושלם בדיוק ככה.
מניחה את המצח שלי על האף שלו. ואנחנו לא נוגעים;
מחבקת אותו, חיבוק אוהב. מלא ;
הטראנס נגמר.
הגורל רצה, ראיתי אותו למחרת, התחבקנו, התנשקנו.
מדהים.
אני ישנה באוהל, א' מגיע להעיר אותי, הוא מנשק אותי, קצת מתגופפים, באוהל, בחושך, אף אחד לא רואה.
והוא דואג לי - ומביא לי מים.
ולא מנסה.
לא מנסה לשכב איתי, איזה כיף לי.
שאני לא צריכה להיות חדה ולמנוע את זה, או להרגיש לא נעים ולזרום עם זה, כי הרי... התגופפנו (? - איזו שטות זו, ולמרות זאת, מי כאן לא אמרה את זה? לא נעים לי, יצרתי סיטואציה. סוג של המקבילה ל-"תאכל את הדייסה שבישלת לעצמך", אבל זו לא דייסה, יש דינמיקות שאי אפשר להשוות לאוכל, חברים.)
אולי הוא הרגיש אותי, אולי לא היה לו צורך, אבל הוא לא דוחף.
ואנחנו הולכים לרקוד.
ויש אנרגיה מינית, ויש חיבור, ויש משיכה.
אבל אין צורך, אין את החשק המיני הזה, לספק איזה צ'ק ליסט, לשכב באוהל, כי הפעם זה היה קצת מעבר.
ולא, זו לא רומנטיקה.
פשוט, אהבה.
יוצאת מהאשראם לנסיעה הביתה, ואסימונים נופלים.
*הבנתי לראשונה שהמון ממה שעשיתי היה מתוך מתן מענה לציפיות לא הוגנות כלפי, מסיטואציות שלא בהכרח יצרתי, ולרוב פשוט נשאבתי לתוכן.
וכמו הרבה מהנשים האהובות בחיי, קשה לנו להגיד לא.
*כמה חבל, לא? להרגיש קצץ מעבר לחתיכת בשר שעם מספיק מניפולציה הופכת לאטרקציה מינית.
הנורא מכל הוא שלאלה שיש מספיק בטחון להגיד לא - זוכות לתגובות לא יותר טובות.
חזרה לאהבה :
הפעם נתתי, הענקתי, לעצמי את האהבה בעצמי לא לשכב, כי לא רציתי, ולמרות שאולי חלק ציפו, עם המיניות שלי שלא נסוגה לרגע.
כיבדו אותי.
כי אינטרקציה מכל סוג שהוא, גם אם היא מובלת לאינטרקציה מינית, לא מחייבת בסקס. לא מחייבת בפורקן.
בחיי,
אפשר גם אחרת
לא תמיד כיף אחרת, כי על מי אנחנו עובדים, סקס זה כיף.
אבל אפשר גם בלי, רק כי לא חייב.
כי באמת
לא חייב.
--------
**משפחה**
את המשפחה שלי באשראם הקמתי יחד עם, ובכן, המשפחה שלי, בספט' 17'.
בפברואר האחרון, היא התפרקה. הסתכסכנו, 3, אני והוא, ושכן למשפחה. לכדי חסימה מהחיים.
לא יכולתי לתקשר איתו, בן המשפחה, חבר נפש, אח, והוא כל-כך פגע בי.
וידעתי שהוא יהיה גם הפעם, שהם, שניהם שפגעו בי, יהיו.
ומה, להתרחק מהמשפחה שלי?
החלטתי לתת לעצמי מתנה.
ואני אולי כועסת, ולא סולחת, או שוכחת.
אבל אני לא נוטרת טינה.
ואני לא אגרום לעצמי, או להם, תחושה לא נעימה, כי השהות שלנו באותו המקום, מחייבת לאחווה.
ובגרות, ואפשר גם יחד, גם אם לא נעים.
וגם אם רבנו, וההורים גרושים, לא צריך לפרק משפחה. אפשר להמשיך בדרך שהיא, פשוט בקצת מרחק.
וזה עבד.
וכמה אני מעריכה אותם, שניהם, אחד במשפחה והשני שהצטרף אליה אחרי הסופ"ש האחרון,
שלא ניסו להשלים, לא ניסו לדחוף לשיחה, או להוכיח ולהסביר.
כמה אני מעריכה
שהם נתנו לי את הכבוד, והבינו כמה הם פגעו, ונתנו לי זמן להפתח אליהם, קיבלתי זמן קצת להחלים, קצת להתרגל.
אני ללא צל של ספק גאה בעצמי, שלא נתתי להם לפגוע בעצמי פעמיים, פעם אחת בנפש, ופעם אחת במשפחה.
והחלטתי לנהוג אליהם בכבוד, ואלי באהבה, ולתת לעצמי להיות לידם, איתם, כולם, כל המשפחה, באושר.
וגם אם אנחנו לא מדברים, לא על הכל צריך להרחיב.
יש ריבים שהם פרטיים.
אני אמא אווזה, ודאגתי לכולם, והמשפחה שלי גדלה, ולמרות שאני כועסת עליהם, דאגתי גם להם.
כי הם המשפחה.
ואני מפוצצת מבפנים באושר עילאי על מי שיש לי
על מה שיש לי
על כל אלה שנכנסו למשפחה שלי.
בכיתי לראות אותם מתקדמים, ומאושרים.
בכיתי מאושר, לשמוע אותם מאושרים.
כלכך שמחתי, ואני לא יכולה לתמצת את זה במילים.
אחת התאפסה על עצמה, השני מצא את האהבה שלו.
וכולם יחד, אוכלים יחד, מתרחצים יחד, רוקדים יחד.
וואי, כמה שאני שמחה.
והם אוהבים אותי, על כל הגוונים שלי,
הבדסמ, והריקודים, ורוחניקיות המוזרה, והציניות, והריאליות.
בחינם.
--------------
אני פאקינג מאושרת.
ומעופפת, ורגועה.
וכלכך מקווה שזה ישאר ככה עוד קצת, עוד כמה ימים
וידבק
וידביק אחרים
האהבת חינם הזו.
בוכה מעומס הרגשות, בוכה מעומס האהבה, בוכה לחזור לבית הראשון שלי, מגעגוע, והתרחקות מהבית השני שלי.
בכי של אושר, מהול בקצת עצב, עם המון מלאות.
בכי של תובנות.
וגעגוע למקום ולמשפחה, שתי המשפחות.
.............................
לכל מי שקרא, דעו לכם שהפוסט לא ערוך.
לא שכתבתי, אני מבטיחה לעצמי שוב.
אולי אוסיף, כי בטח יצופו לי עוד רגעי אושר מהאופוריה הזו. (עריכה :נוספו)
אבל עכשיו אחרי ששפכתי הכל על הנייר. אני מרגישה רגועה.
ואם הייתה לכם הסבלנות להגיע עד לכאן, מקווה שלא בזבזתם את זמנכם.
את זמני, לא בזבזתי.
