"תסתכלי עלי"
תעזוב אותי
" ניקה, תפתחי את העיניים"
אני... תן לי רגע.. תעזוב ..
"אני לא מוותר, לרגע הזה חיכיתי".
ממ... פפ.... תעזוב אותי, נו.
אני צריכה רגע אחד, של שקט.
באזז, ספק נתק, ספק רעש מחריש אזניים, מהדהד לי בראש.
בסדר, גם הכאב ראש מהדהד לו שם יופי.
משא ומתן.
אחרי, לא מצליחה לפקוח עיניים, ואולי גם לא כל-כך רוצה.
עייפות ממלאת אותי, עיניים כבדות, אני לא במוד ליצור קשר עין.
מרגיש פתאום אינטימי מדי.
אני חשופה מדי.
לא אוהבת להיות חשופה כלכך.
השיער שלי נמשך לאחור מאגרוף שצמוד לקרקפת.
מיישר את הפנים שלי אל מול שלו, אני מרגישה.
"תפקחי"
פוקחת, לשבריר שניה לפני שהעפעפיים נופלות שוב ואני חוזרת לרחף בתוך המסגרת שהוא יצר.
פוגשת את העיניים שלו, מבט רציני, מבט מרוצה.
מבט מסופק.
תמיד אהבתי לראות אנשים מסופקים לצידי.
לא תמיד זה בא לטובתי.
עייפה.
יכולתי לשרוד יותר קשה, למה על זה אני חושבת ממש עכשיו ?
למה על זה אני חושבת כמעט תמיד אחרי סשנים? יכולתי לעמוד ביותר גרוע. לא, יותר קשוח, יותר כואב.
ומצד שני, לא חושבת שהנפש שלי במקום להכיל - יותר כואב.
מוזר שהגוף והנפש לא מכוילים, מרגיש חסר ושלם בו זמנית.
אני צריכה לטפל בזה.
מעניין איך
מכנסת את עצמי לגופי שלי חזרה אלי, דרכו, דרך העטיפה הזו.
אחרי שהתפרקתי והתפזרתי בכל כיוון לא מוחשי בעוד והגוף שלי עטוף ומרוסן בחבלים.
להחזיר את המחשבה למקום, לפקס ראייה, להזיז גפיים.
רגל עובדת, גם השניה, 2 הידיים.. אחלה.
עכשיו - תחבק אותי.