עוד שבוע עבר, כבר חותמת שבועיים וחצי לתוך שירות מילואים פעיל.
וזה כ"כ קשה, ואני עם חבורה של חיילים חדשים, שלא יודעים מיליגרם של צה"ל.
ומפקדים טיפשים, וקצינים טיפשים.
ומחשבים שלא עובדים.
אוח,
ויש לי עד אמצע ספטמבר, לפחות.
איזה
מעייף.
ביקשתי ממך לעשות משהו ביום חמישי,
ישנתי במיוחד שעתיים כדי לשרוד, להיות ערה.
ערב, ואחרי סיגריה, והתחלנו -
זו הפעם הראשונה אחרי הסשן שלנו שהפסקנו באמצע, שבכיתי, שהרגשתי עצורה - לא קיבלתי פורקן, מענה.
הרגשתי מכוערת, ולא מוצלחת.
הרגשתי שאני מאבדת אותך ואת הדבר היחיד שמביא לי שפיות לחיים.
ניצוצות נטישה עלו, בלי באמת סיבה מוצדקת, כי ישבת לידי וליטפת אותי,
ובכל זאת -
יש שדים שאי אפשר להתמודד איתם.
שדים שכבר התעוררו פעמיים השבוע.
התחלנו, ולא עבר הרבה זמן עד ששוב הסשן נקטע.
שאלה של שניות עד שצנחתי לאותן התחושות בתוספת המחשבה 'נהדר, עוד אחד הופסק באמצע, אולי כדאי שאני אפסיק עם כל זה'.
ביקשתי שלא תפסיק .
'את סומכת עלי?'
מהנהנת.
אז ההמשך לא היה תלייה,
אבל זה היה טוב, נדמה לי.
ולמה בכיתי בכזו היסטריה אני זוכרת רק לחלקים.
אבל זה כנראה מה שהייתי צריכה.
אבל כמה בכיתי.
ואז,
שקט.
רק מחכה לרגע שאוכל לצאת לסיגריה בחוץ,
לבד.
והנה,
החבלים משתחררים
ואני לא מצליחה לנשום כי כל האף שלי סתום
'תודה, שנתת לי לראות אותך ככה'
*משיכת אף*
'סיגריה?'
מהנהנת.
שקט.
ואיך אתה יודע לא לעזוב כשצריך אותך.
תודה לך.