חזרתי מעוד חוויה מדהימה אך קצרה באשראם.
בפעם השלישית שאני מתפשטת והופכת ל'פשוטה' ומרגישה שהשלתי מעצמי מסכה שנענדת עלי בכל יום בו אני פוקחת עיניים.
* * *
אני מרגישה כבולה, אחרי שנה של פיתוח עצמי, 'לחיות את הרגע' ובעיקר לא לדפוק חשבון(?).
התחלתי לצאת עם ונילי.
ואיזה ונילי .
ממבט צידי, לייעץ לחבריך בסצנה לצאת ולתת צ'אנס לכל חמדת נעורים ג'נטלמן ומקסים, הוא קל ואף שכיח. ואז מגיע הרגע בו עומד מולך אותו חמד נעורים, האדם שבמשך שנים היית רוצה לפגוש, הן אישיות והן אליל יווני, וכרגע הגיע.
אבל הוא לא מאה אחוז מה שאתה רוצה עכשיו, או אולי, מה שאתה צריך? אבל מי יכול להחליט אם לא אתה?
והאם הדעה שלך אובייקטיבית ?
אז איך בעצם אתה מחליט אם לתת לו, ולקשר, הזדמנות, או שזה יותר מדי על המוח הצעיר והלא מנוסה שלו.
ומה עם החשיפה שלך בפני אדם זר?
רצון, או צורך ?
חוסר, או השלמה?
* * *
עולות לי סצנות שוב ושוב, שיחות שצריך לדבר עליהן, רגשות, צלקות, היסטוריה, פחדים.
שוב ושוב ושוב.
על האקסית שאת עדיין אוהבת, על האינטימיות שאת חולקת עם אנשים שאת אוהבת, כל הקשר הלא קונבנציונלי שאת מנהלת עם מעגל יחסית גדול ובכל זאת מאוד מצומצם של אנשים שהיית נותנת ריאה וכלייה עבורם.
ואיך אפשר לצפות שהוא יבין?
יבין שבדסמ הוא כבר מעבר לסיפוק מיני, אלא גם צורך ?
שהאינטימיות לא עתידה להשתנות - והוא יכנס למשבצת חסרה אבל לא לתמונה ריקה?
תמונה שנמשיך לצייר יחד, אבל יש לה בסיס קבוע שאי אפשר לגרד החוצה מחיי?
שאין ויתורים, מה שאתה רואה - זה מה שאתה מקבל.
שיש אקסית. והיא נשארת.
ואיך אפשר להסביר לו - שהסקס הונילי (למרות שהוא עוד בחיתוליו) לעולם לא יחליף את הצורך המיני שלי הבדס"מי, אותו, בינתיים ניתן לראות, לא עולה על הציפיות או מתקרב למה שצריך.
הוגן להכניס אותו לשם? הוגן לתת לו להתמודד לבד עם כל השאלות?
הרי אצל הונילים - אין עם מי לדבר בנושאים כאלה, זה עדיין טאבו, עדיין סטיגמה.
אדם שיספר שיוצא עם מישהו כמוני - ככהנ יחשב כמטורלל
ואיזו עצה טובה העולם ונילי יכול לתת לגבר ונילי על בחורה בדסמית לא קונבנציונלית בכלל?
יושבת וחושבת, מדברת וחושבת, ישנה וחושבת, ולא מחליטה.
* * *
" אני מספר לה מה שאני מרגיש, אבל היא מחליטה מה לעשות עם זה "
"אני לא יכול להגיד 'אסור', או 'לא מרשה', היא לא חפץ. היא תבחר את הדרך המתאימה לה" .
יחד כבר 25+ שנה עם מספיק ילדים ורזומה של חוויות, והם היו השכנים שלי בפסטיבל.
ודיברנו לא הרבה, בהחלט שלא מספיק.
וניסיתי להבין איך זה עבד להם, איך הם בנו זוגיות מאושרת.
מקשיבה בשקיקה לעולמם שלהם, להחלטות ולקשיים, הבחירות ותפישת העולם,
מהופנטת.
ככה בעולם מתוקן כל בני הזוג יחיו.
אבל אני לא נכנסתי לזה עם בן זוג, אני מכניסה לעולם הזה מישהו.
'כן, זו באמת בעיה, אנחנו בזה יחד מההתחלה.'
* * * *
'תני לזה צאנס, זרמי'.
אבל אמא - אני צריכה זמן.
'גם זה יגיע'
אבל טוב לי בלי ההתחייבות, מרגישה כאילו כובלים אותי, למה אני צריכה את זה? טוב לי עכשיו.
' למה לוותר על אפשרות למשהו טוב?'
אני לא מוותרת, אני פשוט לא רצה לחבק את האפשרות הזו בידיים פרוסות לרווחה. איפה החופש שלי יהיה ?
זה רצף מילים שלא חשבתי שאי פעם אגיד.
'קחי את הזמן, לא צריך להגדיר כלום'.
והאקסית - 'קחי כמה שתקחי, אל תגדירי כלום, לא צריך להרגיש מחויבת, את לא חייבת לו כלום' .
* * *
' אני אספר, אבל הבחירה בידיים שלה'.
ככה אני רוצה לחיות,
שהכל על השולחן,
ועובדים על הכל יחד, ואולי זה לא מתאים.
ואולי קצת בפחד,צבחוקים אפשר לחיות במסגרת, אבל כשכל אחד מחליט לעצמו - אי וודאות היא אופק בטוח.
ואולי הוא לא מוכן לזה בכלל ?
* * *
מבולבלת.
ובעיקר חוששת,
איך ממשיכים מכאן הלאה?
ומה אני אגיד, ואיך נצליח להפתח אחד מול השני?
איך ממשיכים מכאן הלאה?
מכאן ולמחברת, לרשימה של נושאים שצריך לפתוח ולמסד.
רגשות שצריך לדבר עליהם,
וחששות שצריך לטפל בהן.
את כל החיים לשפוך לכדי רשימה, לפתור את כל הלבטים.
חג שמח בסימן ניסוי חדש, מי יתן ונעדכן האם זו הצלחה מסחררת או כשלון גדול.
