אז במקום לעשות שיעורים, הנני כאן ושופכת את הלב לתוך השורות, מחכה כבר לרגע שכל נשלטי הכלוב ישימו לב ש'מלכה' מחוברת ויתחילו בתחנונים ו/או בקשות מוזרות,
השיא היה תחתונים שגמרתי בתוכם.
נהדר. אני גם מחלקת נזלת בדוגמיות, בחינם.
נזלת של מלכה.
AnyWay,
קצת יותר הבנתי מי אני לאחרונה, נכנסתי לעוד הגדרות בדסמיות, הבנתי שאני מתנהגת וחיה בתוך קטגורית הMM/LG יותר מאשר סתם דומינה שאוהבת לתת מכות כי הנשלט שלה היה 'עבד רע(!)' (לא שיש פסול בהתנהגות כזו, כן? אני... לא מתחברת להורדת אנשים).
בכל קשר אנושי חיפשתי את ה"מעבר" לשטחיות - אכפתיות, דאגה, רצון לגרום לשמחה של הצד השני.
קשר טוב תמיד הוגדר אצלי כקשר הדדי שכזה.
הבעיה היא שכשאת אמא - זה לא הדדי, זה חד צדדי מצידך, ולרוב הילדה שלך מפונקת, קצת לא מעריכה. מגיעה כשהיא צריכה תמיכה, ואת צריכה לחנך אותם להתנהג בדיוק כמו שזה צריך להיות - הדדי.
אז אין לי ילדה, וגם לא ילד, וכל מעין דבעי שהגיעו עד הלום - אני גם לא מחפשת.
טוב, זו סתם אנקדוטה לאחד מהאסימונים שהגיעו לי השבוע. אבל באופן כללי? שבוע די באסה.
איבדתי את עצמי למחויבויות חברתיות, כל יציאה הפכה למעמסה - התחייבתי כי ציפו ודרשו, ולא בהכרח רציתי.
אני רציתי, ועדיין רוצה, להכנס לתוך השמיכה ולא לצאת ממנה שבוע, סתם ככה, פשוט להתנתק.
תקשורת חברתית כבר לא קלה לי, אני חסרת סבלנות למכאובי אחרים ובעיקר לא יכולה לשמוע עוד אנשים שופכים את הרעל שלהם לתוך הגרון שלי, כי שלי כבר שורף.
אז כמובן שלמרות שהבטחתי לעצמי שלא אתחייב, נו, התחייבתי.
מרצון
הגעתי לצינוק בסופ"ש.
הערב התחיל בסדר, חרא מוזיקה, הגעתי לבד. התאחדתי עם כל חברי שהבטחתי להם רבות וחודשים שאגיע והברזתי עד הערב הזה.
הייתי צריכה לתת דין וחשבון למה לא הייתי נוכחת באירוע אחר במהלך השבוע שהתחייבתי אליו - לכו תסבירו שדכאון גובל בקליני ובעיות כלכליות מנעו מכם, ולא - אני לא מקרה צדקה, עלי לא משלמים, אז אלה לא בעיות שאפשר לפתור.
אז כמובן, אחרי שנתתי אותו הסבר לאולי 10 אנשים, *גם זה* הוריד בעוד גרם את המצברוח המועט שהצלחתי לייצר באורח פלא ;
כשהתחלתי לנסות לעסוק במדיטציה, תמיד המנחים המשוגעים היו אומרים לי "Fake it untill you make it", ואולי הם צודקים -
הערב אמרתי ש'הכל בסדר', חייכתי וניסיתי לרקוד כאילו אני לא באמת מוטרדת ממליון עיסוקים בזה הרגע.
ואז קצת השתפר, Di, חברה אהובה, אחד מהאוצרות שזכיתי להכיר ולהכניס לחיי בכניסתי לקהילה, ביקשה סשן - שאני, אסרב?
כופפתי אותה מול העמוד.
***
זהו, מספיק, אני מיישרת אותה, מנשקת אותה, מחבקת אותה.
אני תמיד מופתעת לראות מצבים שאני מובילה אליהם, איך אנשים סופגים ומכילים תחת מגע ידי, לאיפה הם צפים להם, ואיך הם מרגישים.
נשארתי איתה עוד דקות ארוכות, מחבקת. מכילה. איזה כיף זה.
אני מרחפת, פתאום לרגע עצרתי והבנתי שלאורך כל הסשן שוב לקחו לי את המחשבות. לרגע לא התעסקתי בשבוע הרע שהיה לי ומה צריך לעשות. רק היא הייתה מולי ורק הטוב והעונג שלה היו חשובים לי.
יואו, איזה כיף.
וזה כמו גל שעולה על גל ומגדיל אותו - לראות אותה, לראות אותה, להבין ולהרגיש - מגביר את הציפה.
*******
'איך את?' שאלת כמו קושר מודאג שיודע שהכנסת נקשרת שבורה לתוך סשן.
טוב, תודה שלקחת לי את המחשבות בשעה האחרונה.
*****
רציתי לקבל סשן - תשלובת הורמונים ושבוע רע תמיד מוציא ממני דכאון בצורת הרס עצמי מזוכיסטי.
אז הלכתי לאחד מהסדיסטים שלי, שאני אוהבת.
הרבה זמן לא עשינו סשן, קצת חיכיתי לזה, הוא חיכה לזה.
התחלנו עם נרות, ואז מישהי ניסתה לגעת בי, ידידה/נשלטת של הסדיסט - אוף, שתלך .
אז נפנפתי אותה, מוזרה. מי מלטף בזמן סשן ? לא שואלים?
מפגרת.
נגמרה השעווה, ואני רואה שהוא עוצר, הוא קיבל פלוגר מרצועות גומי מחבר שלנו.
ואחרי שראיתי איזה סימנים יפים הוא משאיר, וכמה הדבר הזה כואב.
ואיך שאני שונאת את הכאב שמתפשט מהפלוגר הזה.
ברור שאמרתי לא
והתכוונתי לזה
הדבר הזה לא נוגע בי.
'בסדר בסדר תסתובבי'
וכמובן, שלמרות שאמרתי לא, קיבלתי מהפלוגר הזה בפול כוח.
עכשיו, בואו לא נתבלבל.
זה כאב, לא כאב שובר, אי אפשר לשבור אותי ממכה אחת שכזו.
אבל, נשבר לי המצברוח.
איך ולמה לא לקחת אותי ברצינות כשאמרתי שאני לא מוכנה לספוג מהפלוגר הזה?
תחת הסכם סדיסט מזוכיסט (אני לא נכנסת בכלל לעולם השליטה), קיים גבול מאוד מובהק, אני מבהירה עם מה מותר לגעת בי ועם מה לא, ואתה לא תיגע בי עם חפצים שהבהרתי שאסור לגעת בי איתם.
אז למה החלטת שהיום אני בסיבולת יכולה לספוג את זה?
מיותר לציין שמאותו הרגע נכנסתי לדרופ שהתגלגל לדרופ שהתגלגל לדכאון שהתגלגל לתחושת חוסר נעימות.
הערת אגב -
יש קונספציה מוטעת בקהילת הסדיסטים והשולטים של ארץ ישראל, יש סיכוי טוב שבקהילה העולמית (שטרם פגשתי ולכן לעת עתה גם לא אכליל), שבה אם מזוכיסט או נשלט קיבל מכות בעצימות X (נצא מנקודת הנחה שזו העצימות הכי גבוהה שהוא ספג עד כה) אז מעתה, כל סשן הוא יכול לספוג בדיוק באותה המידה.
Say what now?
אז הוחלט מטעם אותם האנשים שלא נוכחים בגופם של הנשלטים והמזוכיסטים לדעת בדיוק באיזו עוצמה ומה המנה שהם יכולים לספוג בכל סשן כי הם הצליחו באחד הימים לספוג X?
רגע רגע.
מה?
אני רוצה לדעת
האם, למצב נפשי, אין השפעה על הסיבולת? האם - לבכי - אין השפעה על סיבולת? האם - לשמחה - אין השפעה על סיבולת?
ואם הגוף עייף, ואם הנשלט שלך לא ישן שבוע שלם, נדמה לך שהוא יקבל אותה עצימות שהוא כבר קיבל באותה הפעם שהוא ישן שבוע שלם והרגיש שור?
נשמע לכם הגיוני ?
טוב, נחזור.
פתאום התחושה הלא נעימה שלי, מעין תחושת בגידה ממישהו שסמכתי עליו, המון קריזה ששוב פעם לא מקשיבים לי,ועוד לבקשה פשוטה!
עברתי שבוע שלם שאנשים שמתיפייפים לטעון שהם חברים טובים לא טרחו לשאול מה שלומי, שבוע שלם שאני במצברוח הפוך ומתהפך, הולכת בין קליפות ביצים על כל הציפיות של האנושות מסביבי, ואני מרגישה רע, ולא אכפת - לאף אחד ! (זה קצת שקר, זוגתי המדהימה - נתנה לי קצת בראש, ודאגה לי. עדיין דואגת.)
אז עוד אחד? ואתה עוד הסדיסט שלי? מחליט להתעלם ממה שאמרתי ?
אני לא נשלטת, אי אפשר לעשות לי כזה דבר. אמרתי לא - וזה לא, אין כאן מתיחת גבולות, בטח כשיש גבול ברור שאומר - "לא".
ולכי תסבירי שאת לא עושה דרמה ולא רוצה לגרום לדרמה. ושיעזבו אותך בשקט
ואף.אחד.לא.עוזב.אותך.בשקט.
וכל מי שהיה שותף לתעלול הזה פתאום מרגיש לא נעים על המצברוח שלי, ואני מרגישה לא-נעים שירד להם המצברוח.
הבנו, כן ? אני דואגת לכולם גם כשאני מרגישה חרא.
אז כמובן
'הכל בסדר, הכל טוב, כלום לא קרה' היה המנטרה שלי לשעה שלאחריה עד שחבר טוב הוציא אותי החוצה וסחט ממני מה קרה.
ואז הרגשתי לא נעים שהוא סובל את הבכי שלי במקום להיות במועדון עם החברים שלו.
אלוהים ישמור אני אישה דפוקה.
איזה שבוע חרא
איזה שבוע באסה
איזה סופ"ש באסה
אני רוצה להיעלם
והכי נורא
לא בטוחה שלמשהו יהיה אכפת אם איעלם.
----
אני מדגישה,
כל המעורבים בסיפור- חברים שלי.
אין כאן שום יחצנות רעה לצינוק, או תלונות לאופן ההתנהגות של הנוכחים בו, זה היה לגמרי פורקן זבל מתוכי לתוך האינטרנט.
מסיימת לכתוב את הפוסט הזה - 9 הודעות מנשלטים באינבוקס
כמו מוצצי דם, נמשכים לאור הזהור מה online בפרופיל.
