יש איזשהו מיתוס הטוען שאדם שלא נקשר הופך לקושר.
מיתוס שראיתי כבר יותר פעם אחת הופך למציאות, מהרבה סיבות - רובן ברורות מעל פני הקרקע.
והנה אני עומדת שם, על קו התפר של לחצות את המיתוס, נועצת ציפורניים בצד הזה שמונע ממני רק לקשור ולהתרחק ממגע חבל על הגוף.
אבל אתמול דחף אותי עוד קצת לצד הזה, ששונא מגע חבל.
--------------
אני במועדון ורוקדת עם הגברת, הקטנה והמחופשת שמנסה תמיד להיות קצת יותר 'בשליטה' ממני על הסיטואציה.
איפשהו בסוף הערב אני תוהה האם היא מבינה כמה היא באמת מחליטה על הלך הדברים, וכמה היא מפנטזת.
בעיקר מפנטזת.
אבל זה חמוד, תמים.
היא מדהימה, ומצחיקה, אם היה ספק.
בקיצור, מוזיקת אלקטרו - god knows why - כאילו אלוהי המוזיקה סגר את שעריו ואמר - בסדר, אז היום... פחות.
ואז מתחיל המופע, ואיתו אחלה 2-3 שירים.
ואנחנו רוקדות, והידיים שלי - חיות מעצמן - עושות את שלהן .
כל-נקודות-הלחץ-שיש-לנו-בחזה-ובצוואר אני מכירה.
סוף השיר היא כבר נשענת קדימה, מחזיקה את הסורגים,
מחכה.
הפסקנו.
אבל אולי זה היה מספיק.