יומן חלל

עוד ערב הגיע...

הימים כבר נראים אותו הדבר, והלילות נמשכים בלי סוף...

מחפשת דרכים למלא את הזמן שלי מעבר לטלוויזיה...

התחלתי לצייר קצת בצבעי מים מה שלא עשיתי שנים, זה מעביר את הזמן ומסית קצת את המחשבות.

חשבתי שעם הזמן והשנים אתרגל להיות לבד, ולרוב זה נכון, מסתדרת עם עצמי רוב הזמן, אבל החוסר, הצורך, תמיד נמצאים שם, כמו כאב עמום שלא מצליחים למצוא את המקור שלו...

הזמן עובר ואני מרגישה שפספסתי את החיים שלי...

עוד מעט יומולדת והמחשבות והסיכומים מתחילים בראש, מה השגתי, מה הספקתי, מה הפסדתי...

יש בי עצבות לאחרונה, משהו נכבה בי ואני לא מצליחה למצוא את האור...

נראה לי שאצא לטייל קצת, למרות שאני יוצאת לטיולים לאחרונה בלי חשק כמעט, וכל הסיבוב אני מקטרת לעצמי שהייתי צריכה להשאר בבית...

ערב טוב

💜

כבר הרבה זמן שאני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, מרגישה שנמצאת לא פה ולא פה...

במצב הזה כפיתי על עצמי התנזרות מסקס, גם במפגשים שהיו לי הדגשתי שאין סקס, לפעמים זה מרחיק ולפעמים כשסקס לא עומד על הפרק יש מצב לשיחה אמיתית וכנה ואפילו משוחררת...

ואז הוונילי הזמין אותי אליו, להתאוורר קצת מהסגר...

נס, גראס, שיחה טובה...

מאוחר, אני נשארת לישון אצלו, זה היה ברור הרי שזה מה שיקרה, הוא הרי חתיך, מושבניק מרוקאי, חיוך מסתורי...

הוא עושה אותי רכה, תמיד אני רגועה איתו, אולי כי הוא לא מצפה ממני לכלום? כי אני לא מצפה ממנו לכלום? 

הלילה היה שונה... בדרך כלל הוא נרדם אחרי, הפעם הוא נרדם לפני, וכשנכנסתי לישון, הוא הצמיד אותי אליו, פעם ראשונה שזה קורה, וגם כשהסתובבתי מתוך שינה הרגשתי את היד שלו מגששת, כאילו רוצה לוודא שאני שם...

גם בבוקר, חיבוק, נשיקה, פרידה ארוכה מהרגיל...

אולי הוונילי יצליח להוציא אותי מפה...

💜

יושבים בארוחת חג חלק מהמשפחה,

כולם מדברים וצוחקים, 

פעם ראשונה אחרי הרבה זמן אפילו מתקשרים...

רק אני מרגישה את הלבד שלי מועצם ברגעים כאלה...

החג הכי עצוב שהיה לי בחיים...

חג שמח

שבת שלום

💜

כל הלילה בין ערות לשינה...

מתעוררת לגמרי, משתעממת...

מוצאת את עצמי בכלוב קוראת פוסטים...

בסופו של דבר השעמום מנצח...

אי אפשר להשתחרר מהמקום הזה...

אני רוצה לישון!

לילה אחד פשוט ללכת לישון

ולהתעורר בבוקר, פשוט!

אני אנסה לחזור לישון, מקסימום...

אחזור לקרוא פוסטים בכלוב...

לילה/בוקר טוב

💜

ביי

💜

אם אתמול התחלת איתי ואמרת לי שאתה מעוניין להכיר אותי כי נראה לך שיש בינינו התאמה,

איך יכול להיות שכבר היום יש לך מישהי חדשה?

כבר לא מבינה...

אם זה היה קורה פעם אחת אז מילא, אבל זה קורה עם כל גבר פה לאחרונה, זה נראה לכם בסדר?

וגם גברים נשואים, אני חושבת שאתם יכולים להיות גברים מדהימים, רק לא אצלי, לי לא מתאים! 

זה תופס לגבי גברים במערכות יחסים פתוחות, שולטים בעלי הרמונות, וכל אלה שמחפשים לצרף...

ועדיין אני לא מבינה...

הגוף כואב, הגרון נפוח, מרגישה שהולכת למות...

זו השנה היחידה בה הייתי חולה כל כך הרבה...

משהו במערכת החיסונית שלי השתבש...

בא לי חיבוק...

בא לי להניח ראש, לעצום עיניים, ולבכות...

לבכות בגלל שכואב, בגלל שמתסכל...

שונאת להיות חולה!

בא לי למות...

נראה שהמצב הנתון כרגע, קורונה-סגר, והשינויים שכל העולם עובר בעקבות כך, מכניסים אותי למצב רוח דיי שלילי...

מנסה לדחוק את המחשבות שקופצות מנושא לנושא הצידה, כי אני משגעת את עצמי כבר...

אפילו סרטים וסדרות שרציתי לראות אני לא מצליחה להתרכז בהם...

צרכים בסיסיים, חייתיים, קדמוניים מתחילים לבעבע בתוכי, והצורך במגע תובעני, חזק, משחרר, כבר גורם לכאב עמום בשיפולי הבטן ולחץ לא נעים בכוס...

אני רוצה זיון כזה עכשיו...

הלבד הזה, הסגר הזה,

נראה לי שהשתגעתי...

אפשר קצת שקט בראש?

אני לא מצליחה לחשוב ברעש הזה!

משעמם לי...

אני לא מצליחה להרדם...

אני מרגישה שאני מתחילה להתגעגע לכאב, לתחושה שאחרי...

אני כותבת את זה ולא מאמינה...

זה בטח השעמום...

הסגר הזה קשה לי...

יותר מידי משעמם...

התעוררתי הבוקר כל כך מוקדם שבהתחלה חשבתי שבכלל עוד לילה...

תנועה אינסטנקטיבית כנראה, שלא שמתי לב אליה עד היום, גרמה לי להבין שאני עדיין מחפשת גוף צמוד אלי כל בוקר...

המחסור הזה בלהרדם בלילה כשאני מרגישה מוגנת ומסופקת, ולהתעורר לתוך זיון בוקר, אחרי שכל הלילה נצמדתי לגוף חם ואוהב...

אני אוהבת להרדם כשאני נוגעת בגבר שאיתי... גם אם אתהפך ואתרחק היד תמיד תשלח לגעת...

התעוררתי הבוקר וחיפשתי... 

האינסטינקטים שלי לא טועים...

היית כבר צריך להיות פה...

חוסר, חרמנות, צורך...

כמו כדור אש גדלים אצלי בבטן

ואני נשרפת מבפנים...