יומן חלל

מה עושים כשלא מצליחים להרדם ומסטולים?

משתעממת בבית... 

מעשנת... שותה נס... רואה טלוויזיה... 

כלום לא מרדים אותי...

לקחתי משכך כאבים חזק...

עכשיו כבר לא כואב לי בגוף...

צריכה כבר מישהו אמיתי...

בא לי להזדיין...

בא לי חיבוק...

בא לי חזק...

בא לי... הכל!

בא לי לעשן עוד...

לילה סטלה

💜

ערב רגוע בבית...

פתאום לא בא לי רגוע בכלל...

אבל אני מפורקת פיזית ונפשית...

למרות שאני משתעלת נורא וכמעט לא נושמת והיד כואבת מהעבודה, בא לי היום לצאת מהשגרה...

הנפש שלי זקוקה לשינוי...

אני מרגישה שניה לפני התפרקות...

שיגמר כבר החודש הזה!

רוצה חיבוק חזק....

רוצה לישון כפיות...

נס וסיגריה במרפסת...

אוויר קריר מרגיע לי את הנשימה...

שישי רגוע

💜

ערב שישי...

השקט שיורד עם כניסת השבת...

הימים מתקצרים...

החורף מתקרב...

למדתי על עצמי היום משהו,

פעם זה היה נראה לי טבעי... זו מי שאני...

כשאני אוהבת אז אני משחררת,

לא בגלל שאני מפחדת מאהבה,

אני פשוט מפחדת שהגבר שלי לא יהיה מאושר איתי,

אז משחררת...

אף אחד לא נשאר...

כנראה שזו באמת דרך טובה לסנן...

הסופ"ש הזה אני עם הגורים,

רק שישמרו על רוגע...

בא לי לישון שנה...

שבת שלום

💜

לילה שקט...

מתבוננת לתוך השחור הזה שבולע הכל לתוכו...

מרגישה את עצמי נמשכת לתוכו, כבר רואה את עצמי בתוכו מרגישה את הצמיגות הלחה שלו... 

קולות מרחוק החזירו אותי למציאות...

יותר מידי פעמים אני מדמיינת את עצמי טובעת בתוך עצמי...

נמאס לי להתקל כל פעם מחדש בשקרנים...

לא מבינה למה מפחדים מהאמת...

זה כל כך משחרר פשוט להגיד את מה שחושבים, מרגישים...

כשמספרים את האמת לא מסתבכים עם סיפורים שלא זוכרים...

זה כבר מתיש...

נס, ראש, ולישון...

לילה טוב

💜

בוקר רגוע אחרי יום בחירות סוער...

אתמול הייתי קצת פגועה וכעוסה, הרגשתי ששוב אני זאת שנותנת את עצמה ומקבלת בחזרה זלזול וחוסר כבוד מינימלי... אבל לקחתי נשימה עמוקה, עשיתי חושבים עם עצמי, והבנתי שאני לא נשארת במקום שגורם לי כל פעם מחדש להצטער שאני משקיעה בו את הנשמה...

אז אני ארגע עד אחרי החגים ואז אתחיל לחשב מסלול מחדש...

היום הולכת להפגש עם הסדיסט הפרטי שלי, וזה אפילו מרגש אותי... אולי אצא קצת פחות מתוסבכת עם עצמי אחרי הפגישה איתו...

מסיימת קפה וסיגריה...

יום מחוייך

💜

יום בחירות...

אני מתארגנת לעבודה וחושבת לעצמי,

"האם בחרתי נכון לעבוד ביום חופש בתשלום?"

אני רק יכולה לקוות לערב רגוע...

- אנשים בוחרים אנשים שנוח להם לצאת מאיזור הנוחות איתם -

כל היום אני חושבת על המשפט הזה...

לפעמים גם אני רוצה לצאת מאיזור הנוחות שלי במקום בטוח... אבל האם זה באמת לצאת מאיזור הנוחות?

קודם צריכה למצוא את זה שיקבל אותי כמו שאני ולא ינסה לשנות אותי...

יום של מחשבות רומנטיות,

צימאון פתאומי לאהבה...

💜

שבת בלילה...

יושבת במרפסת בחושך, שותה נס, מעשנת סיגריה, וחושבת על הסופ"ש שחלף...

הצלחתי לנוח הרבה, לחשוב עד שהרגשתי שהראש עומד להתפוצץ...

יש אנשים פה שחושבים שהבלוג שלי נכתב כדי לשעשע אותם, והם מתלוננים שאני לא כותבת בדס"מ, שאני פורקת יותר מידי עצב...

אז סתם שתדעו,

ממש לא מעניין אותי מה אתם חושבים או מה בא לכם לקרוא אני כותבת מה שבא לי באותו הרגע....

ועד שמשטרת המחשבות תגיע אלי אני יכולה לחשוב ולכתוב על כל נושא שבעולם...

מזג האוויר מזכיר את החורף, יש אפילו ריח של לפני גשם...

בא לי גשם!

בא לי לעמוד בגשם ופשוט להנות מהטיפות הקרות...

יש לי תחושה של חוסר נוחות בגוף,

משהו צריך לקרות, להשתנות,

אני תמיד מרגישה ככה לפני שאני עושה צעדים משמעותיים בחיי...

הפעם לא חושבת על שום שינוי, ועדיין מרגישה את התחושה הזאת בגוף...

מסיימת נס וסיגריה...

נהיה לי קר, שכחתי שהלילות כבר ממש קרים...

שבוע טוב

💜

שבת בוקר...

מנסה בכל הכוח לחייך היום, מנסה לדבר ולצחוק, אבל הכל כואב מבפנים...

אני מרגישה ריקנות שלא הרגשתי בשנים קודמות, הפעם אפילו ארוחה לא הכנתי... רק אני בחושך עם נר נשמה במקום נרות יום הולדת...

מחכה לדמעות שישטפו את הכאב החוצה, אבל הן לא מגיעות, נעמדות בגרון כמו גוש, חונקות אותי מבפנים, ואני רק רוצה להתפרק לרסיסים...

אני לא מתפרקת כבר... אני לא בוכה כבר... אני לא מוצאת טעם בזכרונות... לפעמים מצטערת שבחרתי בחיים, כל כך קשה לחיות ככה!

כל בוקר לקום, לשים מסכת חיוך, לא לחשוב על שום דבר שיכול להוריד אותי למטה...

עליו אני חושבת בלילה, כל לילה כבר שבע שנים, משחזרת את הבוקר בו החיים השתנו לי ברגע, משחזרת כל שניה, מחייה את הכאב, מחבקת אותו שוב ושוב... בפעם האחרונה... ונרדמת לתוך שינה טרופה, ממנה אני מתעוררת כל שעה בתחושה שקרה משהו נורא, ונזכרת שהנורא מכל כבר קרה...

חיים בצל המוות

וכמה המוות מפתה לפעמים...

💜

לילה...

השקט שאני אוהבת...

סופ"ש ראשון אחרי הרבה זמן שאני לבד בבית בלי הילדים,

התגעגעתי לשקט הזה,

חסרה לי הפרטיות שלי...

מתכוונת להמשיך לנוח גם בסופ"ש,

עדיין חלשה, משתעלת, מתקשה לנשום לפעמים, אבל כבר יותר טוב, הגרון פחות כואב, והצינון כמעט נעלם...

מקווה שהשקט הזה יעזור לי לישון יותר טוב...

עכשיו... שששש

נס... ראש... שקט...

לילה טוב

💜

ערב במרפסת...

רוח קרה, אוויר נעים, סוף הקיץ פה, וזה עושה לי טוב מבפנים...

סדר...

אז מצאתי מוטיבציה בדמות הגור, לקח על עצמו להניע אותי, דבר שקשה בימים רגילים וכמעט בלתי אפשרי כשאני חולה.

חשבתי שהסדר והנקיון של הפינה שלי ישפיעו מצב הרוח שלי, ואני אתמלא אנרגיות, זה מה שקורה בדרך כלל, הפעם זה לא עזר...

דיי נמאס לי, זה שבוע קשה מידי בשבילי, יש רגעים בהם אני ממש מתפרקת, ואז אוספת את עצמי מהר, הרי אי אפשר להראות שקשה, לא מול הגורים, לא מול ההורים, תמיד להראות שהכל טוב, שאני חזקה, כלום לא עובר דרכי, כלום לא פוגע בחיוך שלפעמים מרגיש לי כל כך מזוייף, כי מבפנים אני צורחת, בוכה, מתפלשת בכאב שלי, נעטפת בכלום השחור שממלא אותי, וכל הסערות שבפנים נכלאות, מדוכאות עד שהן נעלמות לפינה רחוקה בתוכי.

אף אחד מהקרובים אלי לא זוכר את היום הזה, רק אני, הייתי שם לבד, כרגיל, לידה רביעית, רוב ההריון הייתי בסכנת חיים, שמירת הריון בחודשים האחרונים הייתה כדי לשמור על החיים שלי, העובר התפתח מעולה, אני הייתי במעקב. ברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא שונה, לא היו עליו סימנים של התסמונת ממנה סבל, אבל אני הרגשתי שהוא מיוחד, מלאך!

ביום שהוא נפטר גם הייתי לבד איתו, תמיד הייתי לבד איתו (ועם עוד שלושה ילדים קטנים), הפעם קיבלתי את כל הסימנים והתעלמתי מהם, אבל כשהבנתי שהוא נפטר, אחרי ההלם, הבכי, הצרחות, (את הכל אני זוכרת כאילו אני מסתכלת על עצמי מרחוק) פתאום החלטתי שעכשיו אסור לבכות ולהתמוטט, יש ילדים יש בעל, ומאותו הרגע נעלמו הדמעות, הכל קורה בתוכי, הכעס, האשמה, הגעגועים, כל אלה שלי! לא נותנת לאף אחד לגעת בהם, הם מגרדים אותי מבפנים עד זוב דם, כואבים בדיוק כמו בשניה הראשונה... 

עד היום 7 שנים אחרי, אני לא מרשה לעצמי להתאבל, הבכי היה מגיע בשנים הראשונות, ברגע שהייתי שמה ראש על הכרית ועד שהייתי נרדמת, אני יודעת שבהחלטה שלי הזאת הצלתי לעצמי את החיים, כי בחרתי בחיים, אני בוחרת בהם כל בוקר מחדש...

בסופ"ש הקרוב היינו אמורים לחגוג לו יום הולדת 10, עשר שנים עברו מאז שהמלאך שלי נכנס לחיי והאיר אותם בבת אחת, ושבע שנים מאז שהוא הלך והשאיר חושך וחור שחור שרק הולך וגדל בתוכי...

פרקתי? 

לא פרקתי, רק הבנתי כמה התנתקתי מהרגש בנושא הזה, אין דמעות, הן יבשו...

נשימה עמוקה... האוויר הקריר מרגיע את הראש קצת...

ערב טוב

💜