ערב במרפסת...
רוח קרה, אוויר נעים, סוף הקיץ פה, וזה עושה לי טוב מבפנים...
סדר...
אז מצאתי מוטיבציה בדמות הגור, לקח על עצמו להניע אותי, דבר שקשה בימים רגילים וכמעט בלתי אפשרי כשאני חולה.
חשבתי שהסדר והנקיון של הפינה שלי ישפיעו מצב הרוח שלי, ואני אתמלא אנרגיות, זה מה שקורה בדרך כלל, הפעם זה לא עזר...
דיי נמאס לי, זה שבוע קשה מידי בשבילי, יש רגעים בהם אני ממש מתפרקת, ואז אוספת את עצמי מהר, הרי אי אפשר להראות שקשה, לא מול הגורים, לא מול ההורים, תמיד להראות שהכל טוב, שאני חזקה, כלום לא עובר דרכי, כלום לא פוגע בחיוך שלפעמים מרגיש לי כל כך מזוייף, כי מבפנים אני צורחת, בוכה, מתפלשת בכאב שלי, נעטפת בכלום השחור שממלא אותי, וכל הסערות שבפנים נכלאות, מדוכאות עד שהן נעלמות לפינה רחוקה בתוכי.
אף אחד מהקרובים אלי לא זוכר את היום הזה, רק אני, הייתי שם לבד, כרגיל, לידה רביעית, רוב ההריון הייתי בסכנת חיים, שמירת הריון בחודשים האחרונים הייתה כדי לשמור על החיים שלי, העובר התפתח מעולה, אני הייתי במעקב. ברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא שונה, לא היו עליו סימנים של התסמונת ממנה סבל, אבל אני הרגשתי שהוא מיוחד, מלאך!
ביום שהוא נפטר גם הייתי לבד איתו, תמיד הייתי לבד איתו (ועם עוד שלושה ילדים קטנים), הפעם קיבלתי את כל הסימנים והתעלמתי מהם, אבל כשהבנתי שהוא נפטר, אחרי ההלם, הבכי, הצרחות, (את הכל אני זוכרת כאילו אני מסתכלת על עצמי מרחוק) פתאום החלטתי שעכשיו אסור לבכות ולהתמוטט, יש ילדים יש בעל, ומאותו הרגע נעלמו הדמעות, הכל קורה בתוכי, הכעס, האשמה, הגעגועים, כל אלה שלי! לא נותנת לאף אחד לגעת בהם, הם מגרדים אותי מבפנים עד זוב דם, כואבים בדיוק כמו בשניה הראשונה...
עד היום 7 שנים אחרי, אני לא מרשה לעצמי להתאבל, הבכי היה מגיע בשנים הראשונות, ברגע שהייתי שמה ראש על הכרית ועד שהייתי נרדמת, אני יודעת שבהחלטה שלי הזאת הצלתי לעצמי את החיים, כי בחרתי בחיים, אני בוחרת בהם כל בוקר מחדש...
בסופ"ש הקרוב היינו אמורים לחגוג לו יום הולדת 10, עשר שנים עברו מאז שהמלאך שלי נכנס לחיי והאיר אותם בבת אחת, ושבע שנים מאז שהוא הלך והשאיר חושך וחור שחור שרק הולך וגדל בתוכי...
פרקתי?
לא פרקתי, רק הבנתי כמה התנתקתי מהרגש בנושא הזה, אין דמעות, הן יבשו...
נשימה עמוקה... האוויר הקריר מרגיע את הראש קצת...
ערב טוב
💜
