יומן חלל

שוב עברתי לילה נטול שינה...

נתפס לי הצוואר משכיבה על הספה...

חשבתי שאני בדרך הנכונה, 

אולי זו אני שלא מבינה את סימני הדרך?

כל כך הרבה סימני שאלה...

מבולבולת כבר מהכל...

מתי הראש ינוח?

מתי הלב יפסיק לכאוב?

מתי יגיע השקט?

עוד קפה, עוד סיגריה...

שקט של בוקר בחוץ...

רעש מחריש אוזניים בתוכי...

בוקר טוב

💜

מתעוררת עם תחושה שישנתי הרבה,

כבר 04:30, חושך בחוץ עדיין,

אוויר קריר של בוקר נכנס מהחלון הפתוח,

נעים בשעות האלה, השקט עוטף...

אוהבת לשמוע את הטבע מתעורר סביבי...

הכאב החד בכתף חזר,

מזכיר לי כל פעם מחדש

שעוד מעט היום הולדת שלו,

הלחץ הזה בגוף חוזר כל שנה,

מראה לי שוב ושוב

שיש כאבים שלא נגמרים

ויש חורים שלעולם לא יתמלאו...

איך היה מתאים לי זיון של בוקר...

אולי אפילו רק חיבוק...

יש דברים שלא משנה אם צועקים אותם

או שותקים אותם, 

הם ישארו כסלע בתוך הנשמה,

עובר עלי שבוע הפוך, מזל שהוא כבר נגמר...

זמן קפה וג'וני במרפסת...

בוקר טוב

💜

ארבע מילים שהופיעו על המסך שלי השאירו אותי בלי נשימה ובלי מילים, הלב איים להתפרץ מהחזה ובמשך שניות ארוכות בהיתי במסך קוראת את המשפט הקצר שוב ושוב...

- תהיי מוכנה עוד שעה!

- (דממה)

- אני מבין שנעתקה לך הנשימה, הזמן זז, עופי למקלחת!

- עפה!

כן עפתי! ריחפתי, לא הבנתי למה אני נכנסת אבל ידעתי שהפעם אסור לי לסרב או לדחות, הזדמנות כזו כנראה שלא תחזור בקרוב...

התקלחתי מהר, לבשתי שמלה בלבד, מחשוף עמוק מקדימה ומחשוף גדול מאחורה.

יצאתי אליו, הלב עוד רגע מתפוצץ מלחץ והתרגשות, בכל זאת שבועות של שיחות, מתקרבים, מתרחקים, ואפילו פעם אחת לא ראיתי אותו...

נכנסת לאוטו שלו, נבוכה מתרגשת, מקבלת חיבוק ונשיקה עוצמתיים, ועדיין לא מצליחה להשתחרר.

תוך כדי נסיעה, בין הסברים שלי לכיוון המקום אליו רצינו ללכת, לבין המבוכה שחונקת אותי, הוא מתחיל לשלוח ידיים, מלטף תחילה את הירך, מתקדם לכיוון הדגדגן ומהרגע שהוא נגע בו הוא לא הניח לו כמעט!

הגענו לנקודה המבודדת אליה נסענו, ישבנו ודיברנו, על הכל...

בין הדיבורים והסיפורים אני מוצאת את עצמי כל פעם בתנוחה אחרת, בהתחלה שוכבת על הגב והראש שלו בין הרגליים שלי, לשון חוקרת ומגרה את הדגדגן, שפתיים מנשקות, שיניים נושכות, ואני מתפתלת, וגומרת שוב ושוב...

ואז שוב מדברים, צוחקים...

ואז אני מוצאת את עצמי בין רגליו עם הזין שלו בפי, ואני מוצצת, שואבת, מלקקת, עד שהוא תופס בראשי ומכניס את הזין שלו עמוק לתוך גרוני, מסובב אותי עם הגב אליו, מחדיר את הזין בבת אחת לישבני, ואני בין כאב לתענוג, גונחת וצועקת, גומרת שוב ושוב, משפריצה מהכוס בזמן שהוא מזיין לי את התחת נעזר בשיערי כדי להגביר את עוצמת החדירה ולהעמיק את הזין בתוכי.

כל כמה זמן כשהוא מרגיש שרגלי כבר לא נושאות אותי הוא עוצר, נותן לגופי קצת מנוחה, אני מסדירה נשימה, מתיישבת על הספסל מחכה שהרעידות ברגלי ירגעו קצת לפני שאנחנו ממשיכים...

במשך שבע שעות, גמרתי בלי סוף!

הוא פשוט היה מדהים! כל מה שתארתי לעצמי ועוד קצת...

24 שעות אחרי השרירים תפוסים, הצוואר תפוס מהמשיכות והנשיכות, התחת כואב כאילו עברה בתוכו משאית... והחיוך... החיוך לא ירד מפני אפילו לא לרגע...

חזרתי הביתה מפורקת, כואבת, אבל רגועה ומאושרת...

אולי פעם אזכה לעוד יום מטרף שכזה...

עד שזה יקרה נשאר לי רק לפנטז...

ערב טוב

💜

ערה כבר מארבע לפנות בוקר...

הרבה מחשבות העסיקו אותי...

בכל פעם שאני נפגשת עם המוות אני משתעשעת איתו, אני כואבת ובוכה, ובתוכי כל מה שבא לי זה להשכב על האבן הקרה באמצע הלילה להסתכל על הכוכבים, ולהרגיש את כל המתים שלי מסביבי...

יש בתוכי הרבה פחדים, מהמוות אני לא מפחדת, המוות הוא וודאי, הוא ברור, הוא חד משמעי, הוא ניצחי...

האם זה אומר שאני מפחדת לחיות?

החיים לא ודאיים, כלום לא ברור עד הסוף, אין דבר שהוא חד משמעי, והחיים לא נמשכים לנצח...

מהקרקע דברים נראים גדולים מידי...

הולך להיות יום ארוך מלא בגעגוע ישן וחדש...

בוקר טוב

💜

בוקר במרפסת...

בלילות האחרונים אני מצליחה לישון יותר טוב, משהו מתחיל להרגע בתוכי, וזה עושה לי טוב.

אני מחפשת סיבות לכל דבר, הופכת כל סיטואציה לכל כיוון, מפרקת אותה לגורמים, ומנסה להבין אותה, הפעם אני לא נוברת בתוכי למצוא סיבות, נותנת לדברים לקרות, זו כנראה הדרך היחידה בה הראש מתרוקן ממחשבות סתומות...

אולי ההחלטה לחפש מקום עבודה חדש, אחרי תקופה בה חשבתי שמצאתי את המקום שלי, היא זאת שהרגיעה אותי, הרי לעבוד במקום בו לא מעריכים אותי ואת העבודה שלי, זה לא המקום בשבילי....

ביום שהחלטתי שאני לא מתפשרת על עצמי יותר, לא בוחרת דברים מתוך נוחות, לא מפחדת יותר להגיד "לא!" הרגשתי שאני עושה נכון לעצמי, ואכן זה עושה לי טוב, הדרך שעברתי עד היום פתאום נראת כל כך נכונה, לא מצטערת על כלום!

יש אנשים בחיי שדואגים שאשאר במסלול הטוב, לא נותנים לי ליפול שוב למקומות חשוכים, ולמרות כל הפעמים בהן חשבתי שזהו אני שוב בתחתית התחושות, הם דאגו להראות לי שזו עוד מהמורה בדרך ושאני רק צריכה להסתכל טוב ולראות את הדרך לעבור אותה, לבד לפעמים קשה לראות את הטוב, אנחנו הרי נהנים לשקוע בתוכנו, לבכות על מר גורלנו, ולחכות שמישהו יושיט יד וירים אותנו, אז הפסקתי לחכות, נכון לפעמים נשענת על אחרים, אבל זה רק כדי לקבל חיזוקים לכך שאני בדרך הנכונה...

הבוקר מתעורר סביבי, אנשים עובדים, ציפורים מצייצות, ושקט שנקטע רק מרעשי מנועים...

האוויר הקריר של הבוקר מרגיע את הגוף, והירוק מסביב מרגיע את העיניים...

זמן לעוד כוס קפה במרפסת לפני שמתחילים החום והלחות ואז לא אוכל לשבת פה יותר...

דברים טובים קורים מאז שהחללית קורקעה, המסע נמשך אבל לא בחשכה.

💜

- רוצה להזדיין?

- כן בטח, מקום ושעה?

- אני אאסוף אותך, תלבשי כמה שפחות, זה יהיה זריז, אני אחזיר אותך הביתה, ונשכח שזה קרה.

- מעולה! בדיוק מה שחלמי עליו...

- רוצה להזדיין?

- מאוד רוצה להזדיין! אבל לא יודעת איך אתה נראה או מי אתה בכלל, אז להזדיין כרגע זה לא רלוונטי, בוא נתחיל בקצת זיוני מוח, ואם נגיע לזיון טוב, אולי גם תזיין לי את הכוס...

- אני בנוי רק לזיוני מוח, ואולי מידי פעם לזיוני תחת, אז בואי נזדיין, תוך כדי שאני מזיין לך את המוח כדי להכנס לך לתחת, וללכת...

- כל מה שייחלתי לו בגבר אחד!

כמה קל היה לכם הגברים אם פשוט הייתם אומרים בצורה ישירה מה אתם רוצים....

הרי כולנו רוצים להזדיין, להגיע לאורגזמות מטורפות, לחוות דברים חדשים, אבל לא עם כל אחת/אחד...

לפני שאתם רצים וקופצים לתוך התחתונים של כל אחת שרק אמרתם לה "היי" תבדקו פרופיל, תבדקו התאמה פיזית, תבדקו אם יש לכם על מה לדבר מעבר ל"איזו תנוחה את אוהבת" מה גורם לך להשפריץ" ועוד משפטי פתיחה מביכים, והכי חשוב, תקראו הכל! תלמדו מי מולכם... 

כל קשר הוא מסע, והמסע צריך להיות מהנה, ומפתח, מפרה לשני הצדדים, כל קיצורי הדרך רק גורעים מהתהליך, אין קיצורי דרך בדרך אל הנפש, או בדרך אל הלב...

עוד נס, עוד ראש, עוד קצת שקט...

בוקר של מחשבות...

ככה זה כשמקרקעים את החללית, המחשבות עפות לבד...

💜

שבת בבוקר...

שוב לא ישנתי כמעט, מרגישה שעוד קצת אני קורסת, מחכה כבר לקריסה, מחכה לצנוח למיטה ולישון 6 שעות רצוף ואולי רק 4 אבל לישון!

יש בתוכי כל כך הרבה מילים אבל הן לא מתחברות למשפטים שלמים, המחשבות כאילו קטועות, ומכל הבלאגן אני רק מצליחה להבין מילים בודדות...

אני רוצה להרגיש...

אני רוצה שקט...

אני מפחדת...

אני רוצה לישון...

אני רוצה אותך...

אני כואבת...

כמה ריק בתוכי, אני נשאבת לתוך הריק הזה, מתעטפת בשחור הסמיך הזה, מחפשת מקום מסתור מעצמי...

מחפשת ניצוץ של אושר בכל מקום, גם במקומות שבטוח לא ימצא שם אושר, ומתאכזבת כל פעם מחדש מהמקומות אליהם מגיעה...

כבר לא מאמינה שאמצא את מי שיצליח להוציא אותי מאיזור הנוחות שלי, יציב אותי מול הפחדים שלי, ולא יעלם כשיגלה שהפחדים שלי והשדים שבתוכי מפחידים גם אותו...

כל יום שעובר אני מתה קצת בתוכי, הנשמה בורחת מתוך השחור והנפש נשארת כלואה, משחירה, מדגישה את הרוע שבי, יורה ציניות לכל עבר...

הלב, הלב פועם אך לא מרגיש כבר כלום, עטוף בבטון, כלום לא יכול לחדור אליו, כלום לא יכול לפגוע בו...

אולי הגיע הזמן לוותר על הכל...

להבין שכנראה זה מה שמגיע לי מהחיים האלה... 

מנחיתה את החללית, מסיימת את המסע הכואב הזה...

💜

שישי בחצות...

אחרי שעות במרפסת, 

אחרי שיתושים "חביבים" מצצו את כולי (הכי קרוב לסקס שהיה לי לאחרונה)

החלטתי שמספיק לי ונכנסתי למיטה...

השיוט בחלל הופך למייסר לפעמים, כל החלל הגדול הזה מדגיש לפעמים את הבדידות והלבד...

חושבת להפסיק את המסע, לעצור הכל, מרגישה ששוב איבדתי כיוון...

אני דורכת במקום יותר מידי זמן, הגיע הזמן לזוז, להתקדם, ולממש את כל מה שפחדתי ממנו עד היום...

משתיקה את המחשבות

סוגרת את הלב

עוצמת עיניים

והולכת לישון?!

לילה טוב

💜

לילה במרפסת...

קפה, סיגריה, שקט...

הרבה מחשבות, הרבה תחושות...

יותר מידי אכזבות...

צריכה להפסיק עם הציפיות!

את מתחילה להבין שהעולם שלך מתמלא בדיוק באותה השניה שהוא מתרוקן...

כל אכזבה קטנה משאירה כתם שחור,

כזה שלא יורד כמה שמנסים לגרד אותו...

הלב נסגר עוד קצת, עוד חומה עולה...

והדמעות המעצבנות האלה!

צועקת ולא יוצא קול...

אף אחד לא שומע,

אף אחד לא רואה...

לילה טוב

💜

לילה שקט...

יושבת במרפסת,

מזג האוויר מתאים את עצמו אלי,

ואני מתענגת על רוח קרירה ונעימה...

יש משהו מעורר בשקט הזה, 

יכולה לשבת כך שעות,

להסתכל מסביב

לחשוב על הכל ועל כלום...

החיה מתעוררת,

איתה הרעב,

צורך קדמון...

ואולי אלה החודשים הארוכים האלה

ללא גבר אמיתי בחיי...

אתה בא?

אני פה...

💜