יומן חלל

כל יום האמון שלי באנשים נסדק עוד...

התמימות שלי כבר כמעט לא קיימת...

בכל פעם שאני מגישה את עצמי, את הלב שלי, אני מגלה שכל מה שרצו לעשות איתו זה לדרוך עליו, לנפץ אותו לרסיסים...

נמאס לי משקרנים, שחקנים, וכל החרא הזה!

הפסקתי להאמין! מהיום מבחני אמינות... 

מספיק שיהיה ספק הכי קטן ואני לא כאן!

😠

בהמתנה מחוץ לחדרי הנתוח אני מרגישה את הלחץ נבנה לאט, המראות הכי קשים מציפים לי את המחשבות ולא עוזר כל מה שאני עושה כדי לגרש את המחשבות הרעות הן חוזרות, עוצרות את נשימתי ולפעמים גם נדמה שהלב נעצר...

כבר שעה מאז שהגור נכנס לנתוח ואני שונאת לחכות, אני כבר פקעת עצבים... 

חוזרת לחדר המתנה... הודיעו לי שהנתוח הסתיים...

חוזרת לנשום....

ערב טוב

💜

את הבוקר שלי והקפה השלישי אני מתחילה בבית חולים, הגור התאשפז לניתוח קטן...

כולם מרגיעים שהכל בסדר ואין מה לדאוג, גם הגור במצב רוח שטותי ביותר, אבל אני לא נושמת, מוצאת את עצמי, לוקחת נשימות עמוקות, שוכחת לנשום בין המחשבות לחרדות, הלחץ שנבנה בריאות הוא מחוסר אוויר ומהלב שמאיים לפרוץ את החזה החוצה...

השקט הפסטורלי של ההרים מסביב והגן בו אנו יושבים מזכירים לי ימים אחרים רחוקים בהם ישבתי באותו הגן בנסיבות אחרות עם גור אחר...

הולך להיות לנו יום ארוך ומתיש...

נשימה עמוקה, מחשבות חיוביות...

לא לשכוח לנשום!

חיוך :-)

בוקר טוב

💜

מישהו לאהוב...

שיאהב אותי בחזרה...

מישהו לחבק...

שיחבק חזק יותר...

מישהו שיש לו סבלנות וזמן...

מישהו שלא מפחד לעשות הכל לאט,

כי הוא יודע שככה אני אהיה שלו הכי מהר...

אז מה בסך הכל ביקשתי?

💜

הולכת לישון מוקדם...

הראש שלי מתפוצץ כבר כמה ימים...

מנסה להבין מה לא בסדר בכנות...

כנראה שהאמת שלי פוגעת...

אולי במקום להגיד את מה שאני מרגישה או חושבת אני לא אגיד כלום כך גם לא אצטרך לשקר כדי לא לפגוע באף אחד...

כנות... מוערכת יותר מידי...

חושך ושקט... אולי ככה יפסיקו התופים בראש...

לילה טוב

💜

החיים שלנו מחולקים לתקופות, כל תקופה והקסם שלה, החרא שלה והטוב שלה...

התקופה האחרונה הייתה תקופה של למידה פנימית, ניפוי רעשי רקע, התכנסות לתוך עצמי רק כדי להבין הכל...

הגעתי לדרך חדשה, טריטוריה לא מוכרת, והפעם אני לא נותנת לפחדים של העבר ולחסמים של העבר לעצור אותי מלצעוד בדרך הזאת, לא יודעת לאן הדרך תוביל אבל אני כבר לא מפחדת לגלות...

הכרתי הרבה אנשים לאורך הדרך, חלק היו שיעור לחיים, חלק היו כאב לחיים, מכל אחד למדתי משהו על עצמי, לטוב ולרע למדתי לקבל את עצמי, פעם כתבתי פה "אני לא מושלמת אבל אני שלמה" היום יותר שלמה, יותר מקבלת את עצמי, יותר פתוחה וסקרנית לגלות עוד...

התבגרתי (קצת) ולמדתי לתת מקום לילדה שבי שאף פעם לא עזבה רק לא ידעה אף פעם להביע את דעתה או רצונה, למדתי להיות אישה, חזקה, דעתנית, סקסית, למדתי שלהיות מינית זה מותר (ורצוי).

יש עוד הרבה שיעורים בדרך, לקחתי נשימה עמוקה, את הצעד הראשון כבר עשיתי...

עכשיו נס, ג'וינט ענק, מחשבות חיוביות...

חיוך מרוצה :-)

חג שמח!

💜

כשאני כותבת סיפורים/פנטזיות אני לא מייחסת הרבה חשיבות למשקל המילים, אני כותבת בהשראת סיפורים או שיחות...

אולם עכשיו, אני נדרשת למילים שלי למטרה אחרת, להביע את הפחד, את הרצון, וזה לא פשוט, להתמודד עם החסמים שלי...

זו לא בעיה להגיד:

"אני רוצה להיות כלבה שלך"

זה להרגיש את זה מבפנים, להרגיש איך ההכרה הפנימית בצורך הזה של להיות "כלבה" מתבהרת...

לא קשה לי לבטא את המילים...

קשה לי עם העוצמות שלהם... 

אני רוצה להיות כלבה שלך! 

אני יודעת שאתה תשמור עלי... ועדיין חוששת להתקרב...

שלך

💜

הבוקר היה קשה לי להניע את עצמי...

נרדמת ומתעוררת כבר מארבע בבוקר...

הכי הרבה שעשיתי היה לעבור לסלון...

יש הרבה רעש סביבי ואין פה אף אחד...

אני יודעת שהגוף שלי מגיב לתסכול שיש לי כשאני צריכה לתקשר עם "האידיוט" כי איך אפשר לתקשר עם שקרן פתולוגי? איך אפשר לתקשר עם אדם שכל החיים משקר ועכשיו מאמין לשקרים שלו ומוכר אותם כאילו אלה החיים שלו?

הוא מוציא ממני רוע וארס שאני לא מכירה בי, כשזה בשיא כל הגוף רועד וקשה לי לנשום... עד מתי אני אצטרך לסבול אותו? למה הוא לא מת? זה היה יכול להיות כל כך פשוט...

בוקר קשוח...

💜

שוב נדודי שינה...

מתי זה יגמר?

נמאס לי מעצמי כבר...

💜

מהימים האלה שהשקט יותר רועש ממסיבת טראנס באמצע היער... 

יושבת במרפסת המפורסמת, אצל אחי בבקעה, נס אחרון לפני היציאה חזרה הביתה...

מנסה לברר את פשר הרעש בתוכי, מנסה לכתוב אבל המילים מתערבבות, מחשבות לא קשורות קופצות, הקולות מהבית יותר רועשים מתמיד והרצון לחזור לפינה שלי, לבית שלי, חזק מתמיד.

מלא זמן שלא כתבתי, ניסיתי, המילים לא יצאו החוצה מהראש... הדפים נותרו ריקים, גם אני ריקה בתקופה האחרונה, מרוקנת מאנרגיות, מרוקנת מחשקים או רצונות, נוטפת ארס וציניות...

החג הזה שאמור להיות שמח, כולם ביחד, אני מסתכלת על כולם מהצד, לא מבינה מה אני עושה פה, לא מתחברת לכלום, מרגישה כועסת, ואין לי על מה לכעוס, יש מתח באוויר, ואולי המתח הוא רק בתוכי?

רוצה הביתה...

💜