יומן חלל

במשך השנים כשחייתי עם הגרוש רוב המוסיקה בבית הייתה יותר בסגנון של הגרוש וכמובן דברים שנינו אהבנו...

עם השנים והגרושים, שמעתי בבית רק מוסיקה שהילדים הביאו, כל פעם ראיתי יותר זיקה לסיגנונות מוסיקה יותר קרובים לטעם שלי וזה גם אם לא האזנתי לה מאז שהכרתי את הגרוש...

הערב אני יושבת, בלי טלוויזיה כי בא לי שקט, הילד יושב במחשב משחק, ופתאום אני שומעת לד זפלין ברקע, שואלת את הילד למה הוא מאזין, והוא בטון של "כאילו שאת לא יודעת" עונה "לד זפלין אמא!" 

לד זפלין אף פעם לא שמעתי בבית, זו הלהקה האהובה עלי, המוסיקה שהייתי מקשיבה לה כשהייתי עצובה, או כשהייתי צריכה להרגע, עכשיו הבן שלי מקשיב להם כדי להתרכז במשחקים שלו בסוני...

כמה מהטעם שלנו הוא נרכש?

כמה מוטבע בנו מלידה?

היה שווה את החיוך שנמרח על פני כששמעתי אותו שר את כל המילים...

💜