הודעה קצרה באדומות העלתה לי את המחשבה על כנות, וכמה אנחנו באמת כנים עם הסביבה שלנו עם אנשים שאנחנו מכירים, ובעיקר עם עצמנו.
הגעתי למסקנה שאנחנו אף פעם לא 100% כנים, אנחנו נספר חצאי אמיתות רק כדי שהצד השני ישמע מה שהוא רוצה, אנחנו אף פעם לא נענה בכנות כשמישהו ישאל אותנו "מה שלומך?" הרי אף אחד לא באמת רוצה לדעת מה שלומך, ואנשים שלא באמת מכירים יסתפקו באיזו תשובה לקונית...
זה קצת דפוק, (לדעתי), שאנשים מפחדים להגיד את כל האמת, או מפחדים להגיד את כל מה שמרגישים בלי פילטרים, גם אני כזו, הרבה פעמים אומרת את מה שהצד השני ירצה לשמוע ולא את מה שהאמת בא לי להגיד.
כמה קל בלב ובנשמה היה לנו אם לא היינו צריכים לחשוב על כל מילה...
אני נתקפת מידי פעם בפרצי כנות, אומרת כל מה שחושבת בלי פילטרים, בלי לחשוב על הצד השני, פשוט "משלשלת" מהפה את כל מה שאני מרגישה, לרוב האנשים זה קשה, לפעמים זה פוגע, לפעמים מכניס להלם קטן, ולפעמים רק לפעמים נמצא בצד השני מישהו שלא מפחד, ולא נרתע מהמילים הניתחות בו.
יש דברים שאני לא יכולה להסתיר, הפנים שלי, הגוף שלי, הכל משדר את מה שאני מרגישה, ואז אני חושבת שאין צורך במילים, כי כולי משדרת את מה שמרגישה. יש אנשים שלא כל כך חזקים בלקרוא הבעות אז הם ישאלו, וזה כמעט יעצבן אותי כי אני יודעת שזה כתוב לי על הפנים כמו שלט ניאון באמצע לילה ללא ירח.
לפעמים בא לי כל כך להסיר את כל המעטה שמסתיר חלקים ממני שאני לא ממש אוהבת, ופשוט להניח את עצמי ככה גלויה לכל ולראות מי ינסה להתקרב למרות הכל, ומי יברח בחוסר יכולת להכיל את הכל. בראש שלי זה ממש משעשע, אבל במציאות זה יכול להיות ממש רע.
המסקנה הסופית היא: אנחנו נדבר בכנות עד השלב בו הכנות שלנו פוגענית, ואנחנו נייפה אותה במילים רכות יותר, בחצאיי אמיתות, ולפעמים בשקרים לבנים.
חשבתי הרבה על לכתוב פה דברים בצורה ישירה וחדה, אבל שוב, לאנשים קשה להתמודד עם כנות ישירה וחדה ללא פילטרים, אז אני מעדנת לרוב את מה שאני כותבת, מחפשת מילים מתאימות, והראש עובד שעות נוספות בנסיונות למנוע מהפה להגיד את כל מה שעומד על קצה הלשון...
עכשיו בשיא הכנות - אני עצבנית, אני חרמנית, ובא לי גבר אמיתי שלא אצטרך פילטרים איתו, אהה ובא לי זיון עצבני של כמה שעות...
בוקר טוב
💜
