קוראת בבלוגים, עוברת על פרופילים, מנסה להסיח את דעתי מדברים שבאמת צריך להתעמק בהם ולהגיע להחלטות הרות גורל, ואז עולה בי מחשבה...
כמה קל לחשוב על משהו להפוך בו מכל הכיוונים בראש, וכשרוצים להעלות אותו על הכתב זה יוצא הכי עקום וכמעט לא דומה למחשבה שהתגלגלה לה בראש...
חשבתי גם על כל האנשים המזדקנים פה, כל החיים רדפו אחרי ריגושים זולים, שיחקו אותה זייני צמרת, אבל ברגע שהחשקים ירדו והזין כבר לא יעמוד וכל מה שישאר להם אלה זיכרונות, הם לא יצטערו שלא מצאו אהבה אמיתית להזדקן איתה?
עוד חשבתי על עצמי וכמה השתנתי בשנים האחרונות, על זה שהפנטזיות והחלומות שלי השתנו, דברים שפעם נראו לי חשובים היום נראים חסרי משמעות, איך פעם חיפשתי חברה כל הזמן והיום מעדיפה את הלבד שלי, היום מחפשת גבר אחד שימלא את החסר ולא מלא גברים שימלאו חוסרים שונים. פעם הייתי לוקחת הכל ללב, נעלבת ונפגעת מכל שטות, היום אני כמעט אדישה לאנשים שמנסים לפגוע בי, ודברים שפוגעים בי עוברים תהליך של נתוח והבנה למה נפגעתי, באילו נקודות הדברים פגעו לי.
ובין לבין מחשבות עליו, על הגעגוע, על דברים שעשינו ודברים שלא הספקנו, פנטזיות על "אם דברים היו אחרת", מנסה לגרש את המחשבות האלה, ואז החיוך שלו עולה מולי, וכל מה שבא לי זה לנשק וללטף אותו, אני מנסה לגרש את המחשבות האלה, להזכיר לעצמי שהוא בחר ללכת, שהוא המפסיד ולא אני, אבל הלב מתכווץ והגוש דמעות מתיישב לו בגרון, ותחושה של פיספוס ענקי מתיישבת בתוכי. יעברו עוד כמה ימים וגם התחושות האלה ישארו כזיכרון עצוב...
ואז הכלום ממלא אותי שוב, המחשבות הופכות חסרות משמעות, אנשים הופכים חסרי משמעות, הכל הופך לאפור משעמם, וכלום לא באמת מעניין אותי...
