כבר כמה ימים שאני מנסה להבין את השעמום הזה שנפל עלי, הכל משעמם כביכול, אבל זה לא שעמום, זה חוסר בריגוש, כבר לא מתרגשת מכלום ומאף אחד.
היום הבנתי מאיפה זה נובע, זה לא שחסרים לי דברים להתרגש מהם, זה לא שאין לי אנשים בחיי שיכולים למלא לי את הימים,
הם פשוט לא "הוא"!
אנחנו מדברים, צוחקים, אבל לא מדברים על ה"פיל" שבחדר, לא מדברים על הגעגוע שזועק בין השורות, על האהבה הזו שלא דואכת אפילו לא לרגע.
אני נפגשת עם אנשים, יוצאת, אפילו נהנת, אבל המחשבות הן עליו, "אם הוא היה פה..."
אני הולכת לישון בלילה עם פנטזיות עליו, עלינו, ומתעוררת כל הלילה רק כדי לגלות שוב ושוב שאנחנו כבר לא...
כשאני כן מקבלת אומץ ואומרת שאני מתגעגעת, ושהוא חסר לי כל כך, הוא אומר את כל הקלישאות שרק אפשר וכל מה שאני מצליחה לשמוע זה "את לא טובה לי, את עושה לי רע, את לא ולא ולא..."
אז אני לא... ואני שותקת, או אומרת דברים אחרים, ולא מגרדים את הפצעים רק שמים עוד פלסטר ענק שיסתיר שכואב, ויסתיר את זה שהכל מדמם.
אני צמאה לכל קשר איתו, אז גם שיחות חולין, וצחוקים ציניים מספיקים לי כדי למלא את החוסר בו, כמה זה פתטי להיות מאוהבת במישהו שלא רוצה אותך?
אולי אם אני אכתוב החוצה את כל מה שאני מרגישה זה כבר לא יהיה רק שלי ואני אוכל להשתחרר מהכל...
אולי עוד נס וסיגריה, וסרט בנטפליקס...
בוקר טוב
💜