יושבת במרפסת הקרה, לא, לא בבית שלי, בבית של חברים.
הגשם לא מפסיק לרדת, אני מסתכלת על השמים הקודרים, על זרמי המים שיורדים מהגג, על הציפורים שמסתתרות מתחת לענפי העץ, הכל נראה פסטורלי ורגוע, גם הגשם רגוע.
בין העננים האפורים נפתח פתח, ענן לבן ופיסת שמים כחולה מבצבצים להם, אולי יש עוד תקווה?
כולם עוד ישנים, אני לא מצליחה לישון...
הכנתי קפה, וסיגריה של בוקר, קר בחוץ, אבל אני לא מרגישה את הקור, אולי קצת בקצות האצבעות, או ברווח שנפתח בין הגב לתחת, במקום אליו המעיל לא מגיע.
עוד מעט אכנס לבית, בשקט בשקט אחזור למיטה שלסופ"ש הזה היא שלי, זו לא המיטה שלי, לא הבית שלי, לא החופש שלי, קשה לי לישון במקום שהוא לא הבית שלי...
לרגעים בא לי לחזור הביתה, לחזור לחושך שאני רגילה אליו, לחום של התנור על הפנים שלי, אבל אז אני נזכרת שהבטחתי לעצמי לנסות, לנסות לחזור להתחבר לאנשים שוב, אני נמצאת במקום בו אני מרגישה אהובה, בין אנשים שאני אוהבת, רגוע לי פה ובכל זאת נפשי סוערת, חסרת מנוחה, עוד מעט כולם יתעוררו, אולי אז הכל קצת ירגע...
לפעמים לא צריך להבין הכל, רק להרגיש, להשתיק את הראש, להרגיע את הנשמה...
בוקר טוב
💜
