יומן חלל

עייפתי מהכל!

מרגישה כל כך זקנה פתאום.

כאילו כל החיים שלי עברו בשניה ולא הספקתי לעשות כלום.

בשנה האחרונה לא חייתי באמת, הבלחות קצרות של חיים אמיתיים, ורוב הזמן לבד, כבויה, כואבת, מייחלת לסוף שיגיע...

פעם לא היו לי חומות או מגננות, היום יש לי חומות לחומות, ומגננות שלא היו מביישות את האבטחה של נשיא ארה"ב.

בכל פעם שאני חושבת שמצאתי את זה שמוכן להתאמץ כדי לשבור את החומות שבניתי, מסתבר שהוא נבהל מהן וברח, ובלי שרציתי נבנתה עוד קומה לחומה.

מתי שכחתי להקליל דברים?

מתי שכחתי את הפשטות שכל כך אהבתי?

למה כל דבר אצלי כל כך קשה ומסובך?

לאן נעלמה כל אנרגית החיים שלי?

אני עייפה מלהלחם בעצמי ולהפסיד...

אני ממשיכה לשקוע ואפילו לא מנסה להרים את עצמי, מקווה לטבוע, להפסיק לנשום...

כשכל הדברים הקטנים שמחזיקים אותי בחיים ישתחררו ממני, יגיע הסוף, והשקט יעטוף, והחושך ינחם.

🖤