אתמול בצעד אמיץ, יצאתי מהבית.
אחרי ימים של דיכאון שהתגנב לו בדלת האחורית והתמקם בתוך נשמתי, גרם לי להתסתגר בבית ולראות רק שחור ורוע.
נפגשתי עם אדם מקסים, שנתן לי להרגיש כל כך בנוח איתו, שלכמה רגעים הדיכאון נדחק לפינה.
דברתי המון (כרגיל), אבל הוא הקשיב, באמת הקשיב. כל דבר שדברתי עליו הוא ידע לשקף לי.
הזכיר לי כמה אני חזקה, כמה כוחות ותעצומות נפש יש בי. הראה לי את כל הדברים הטובים בחיי, והדגיש את כל נקודות האור שיעזרו לי לצאת מהדיכאון הנוראי הזה שלרגע נדמה כמו חור שחור שבולע אותי לתוכו.
יש לי עוד דרך ארוכה לעשות עם עצמי, אתמול היה הצעד הראשון.
לא קל למצוא חברים פה, לא קל להפגש עם אנשים מפה בלי שהם ינסו להכנס לי לתחתונים בכל רגע נתון.
לא קל למצוא פה מישהו שבאמת מקשיב, באמת מבין, ובאמת מכיר את התחתית אליה הגעתי.
דברתי איתו על דברים שאני לא מדברת עליהם בדרך כלל. דברתי על עצמי, שזה היישג בפני עצמו.
אז רציתי להגיד לך - תודה!
מקווה שנמשיך להיות חברים, אתה אדם מדהים, וחבר מדהים!
יום שישי הגיע, וכמו בכל שישי יושבים במרפסת של ההורים שלי לארוחת בוקר, עם מוסיקה ואלכוהול, משהו שבשבועות האחרונים נמנעתי ממנו, והיה לי טוב! דברתי צחקתי, ואכלתי את השקשוקה הכי טעימה בעולם.
מחכה לארוחת הערב המשפחתית, אני יודעת שיהיה לי יותר קל מהימים האחרונים.
שבת שלום
💜
